איך אוכלים סונדאגוקבאפ בארוחת בוקר בקוריאה

מסעדת סונדאגוקבאפ שכונתית בדאג׳ון אחרי משמרת לילה

הבוקר חזרתי הביתה עם אשתי אחרי משמרת לילה. הלכנו בסמטה שכונתית בדאג׳ון, ופתאום עלה באוויר ריח של גוקבאפ (gukbap), מרק קוריאני חם עם אורז. אפריל כבר כאן, אבל רוח הבוקר עדיין קרה והבטן הייתה ריקה, וברגע כזה אין באמת תשובה חוץ מציר רותח. בקוריאה יש מרק בוקר כזה שאנשים אוכלים אחרי לילה ארוך או בשביל להתאושש מהאנגאובר: סונדאגוקבאפ (sundaegukbap), קערת אורז עם סונדה, בשר וציר עשיר. זה אוכל מקומי שכל קוריאני מכיר, נוח גם למי שאוכל לבד, ותמיד יש לו שלט איפשהו באחת הסמטאות. אמרתי לאשתי, “בואי ניכנס לשם,” והיא הסתכלה על השלט ואמרה, “אתה יודע שאני לא אוכלת סונדה.” עניתי לה, “יש גם דוואג׳יגוקבאפ, מרק אורז עם בשר חזיר מבושל.” וזהו, נכנסנו. לא חיפשנו מקום מראש, פשוט ראינו אותו בדרך ונכנסנו.

סונדאגוקבאפ אחד, דוואג׳יגוקבאפ אחד. כל קערה עלתה בערך $6, אז ביחד יצא לנו בערך $13. במחיר כזה גוקבאפ בקוריאה נותן ארוחה ממש משביעה כבר מהבוקר. הגענו מוקדם, אז במסעדה היינו רק אנחנו.

אשתי אמנם מחו״ל, אבל מאז שאנחנו גרים יחד בקוריאה היא כבר למדה לאהוב גוקבאפ עצמו. רק הסונדה עדיין לא עוברת לה. בגלל שיש בפנים דם חזיר קרוש היא מרגישה עם זה מחסום, אז בכל פעם שאנחנו מגיעים למסעדת גוקבאפ היא מזמינה דוואג׳יגוקבאפ. וגם בין קוריאנים יש לא מעט אנשים שלא אוכלים סונדה, אז זה לא עניין של זרות, פשוט טעם אישי.

ארוחת בוקר קוריאנית שממלאת את כל השולחן

הזמנו רק סונדאגוקבאפ אחד ודוואג׳יגוקבאפ אחד, וכבר לא נשאר מקום פנוי על השולחן. כשהאשתי הגיעה בפעם הראשונה למסעדה קוריאנית היא הסתכלה על הסידור הזה ושאלה, “כל זה באמת שלנו?” כן, ככה זה פה. גם אם מזמינים רק מנה עיקרית אחת, התוספות כבר נפתחות על השולחן לבד. אין על זה תשלום נוסף, ואם חסר משהו פשוט אומרים “עוד קצת, בבקשה” ומביאים מיד.

את הקימצ׳י אוכלים אחרי שגוזרים במספריים

הקימצ׳י הגיע שלם. אם מנסים להכניס אותו לפה כמו שהוא, זה מסתבך מהר. במסעדות קוריאניות כמעט תמיד יש מספריים, ופשוט גוזרים ככה לגודל שנוח לאכול. בקוריאה לחתוך אוכל במספריים זה דבר רגיל לגמרי. בהתחלה זה יכול להרגיש מוזר, אבל כאן זה טבעי כמו לקחת מזלג. גם אשתי בהתחלה רק הסתכלה על המספריים בלי לזוז, והיום היא כבר תופסת אותן לפניי.

קדוקדו, פלפל צ׳ונגיאנג חריף, ושאר התוספות

קדוקדו (kkakdugi), קימצ׳י מצנון חתוך לקוביות. יש לו קראנץ׳ ממש חזק. אני לוקח שלוש או ארבע כפות מהציר, ואז ביס אחד של קדוקדו, ואז שוב ציר, ואז שוב קדוקדו. ככה חייבים לאכול לסירוגין, אחרת בשלב מסוים נהיים עייפים מהטעם.

פלפל צ׳ונגיאנג. טובלים אותו בסאמג׳אנג, ממרח קוריאני סמיך ומלוח־חריף, ואז נוגסים. בין הפלפלים הקוריאניים זה אחד מהחריפים יותר. פעם אשתי נתנה ביס שלם בלי לחשוב ושתתה אחר כך שלוש כוסות מים. אם זו פעם ראשונה שלכם, תנו רק ביס קטן מהקצה כדי לבדוק כמה זה חריף.

התוספות משתנות ממסעדה למסעדה. היום אצלנו יצאו פטריות מוקפצות, אבל במקום אחר זה יכול להיות תרד מתובל או נבטי סויה. קימצ׳י וקדוקדו כמעט תמיד תראו בכל מקום, וכל השאר תלוי במה שהמסעדה הכינה באותו יום.

מרק קוריאני לבן עם ציר עשיר וכל מה שמתחבא בפנים

הצבע של הציר לבן לגמרי. זה מה שקורה כשמרתיחים עצמות חזיר הרבה זמן, אבל במבט ראשון הוא אפילו נראה קצת תפל. ברגע שמערבבים עם הכף, עולים מלמטה הסונדה, הבשר המבושל וחלקי הפנים. אשתי הציצה לתוך הקערה שלי, נענעה בראש ואמרה, “את זה אני לא מסוגלת לאכול.” ובצדק מבחינתה — בקערת החזיר שלה הדברים האלה בכלל לא הופיעו.

פרוסות חזיר מבושל — הכוכבות של דוואג׳יגוקבאפ

זה הבשר המבושל. הייתה שם גם חתיכה עם עור, אבל במקום להיות רופסת היא יצאה קפיצית ונעימה. בגלל שהיא ישבה הרבה זמן בציר, בכלל לא נשאר לה ריח לוואי. גם אשתי אוכלת את החלק הזה בלי בעיה. אם חלקי פנים מכבידים עליכם, פשוט תזמינו דוואג׳יגוקבאפ ותקבלו בעיקר את סוג הבשר הזה.

סונדה — מוזר במבט ראשון, עד שטועמים

זאת הסונדה (sundae), נקניק דם קוריאני במעי חזיר עם אטריות שקופות בפנים. בגלל הדם הקרוש הצבע שלו כהה. שאלתי את אשתי, “רוצה לנסות רק פעם אחת?” היא הרימה חתיכה במקלות, בחנה אותה כמה שניות, ואז הניחה בחזרה. “בפעם הבאה...” היא אמרה, אבל לפי המבט שלה לא נראה לי שהפעם הבאה באמת תגיע. הטעם עצמו דווקא די עדין. יש אפילו מי שאומרים שהוא קצת שטוח, ולכן טובלים אותו ברוטב או אוכלים אותו בתוך המרק. זה קצת כמו הפעם הראשונה שמסתכלים על קישקע ולא בטוחים אם בכלל בא לכם לגעת בזה — המראה מפחיד יותר מהטעם.

איך אוכלים סונדאגוקבאפ — את התיבול עושים לבד

מכאן מתחיל החלק החשוב באמת. סונדאגוקבאפ כמעט לא מגיע מתובל. אם אוכלים אותו כמו שהוא, הציר מרגיש שטוח לגמרי. לכן צריך לקחת את הדברים שנמצאים על השולחן ולבנות את הטעם בעצמכם. זאת בדיוק הסיבה ששתי קערות מאותו מקום יכולות לצאת בטעם שונה לגמרי אצל שני אנשים.

להוסיף קצת ממיץ הקדוקדו

יש אנשים שמוסיפים לסונדאגוקבאפ גם קצת מהמיץ של הקדוקדו. אני לא עושה את זה בדרך כלל, אבל אין ספק שכשהנוזל הזה, שהוא גם חמצמץ וגם מעט חריף, מתערבב בציר הלבן — הטעם משתנה.

לאזן טעם עם רוטב חריף וסאאוג׳וט

הוספתי כף אחת של רוטב חריף. זה רוטב אדום על בסיס אבקת פלפל ושום, וברגע שהוא נכנס הציר הלבן הופך מייד למשהו עמוק וחריף יותר. יותר ממחצית מהקוריאנים אוכלים את הקערה שלהם ככה. אם אתם מסתדרים עם חריף, שימו כף אחת. אם פחות, תתחילו מחצי.

סאאוג׳וט (saeujeot), שרימפס מותסס מלוח. התפקיד שלו שונה מזה של הרוטב החריף. הוא לא בא לחריף את המרק אלא להרים את האומאמי. בפעם הראשונה שהראיתי אותו לאשתי, היא פתחה את המכסה, ישר עשתה פרצוף וסגרה את האף. יש לזה ריח, כי זה שרימפס מותסס. אבל כשפיזרתי קצת לתוך הציר ונתתי לה לטעום, היא הסתכלה עליי ואמרה, “זה כבר טעם אחר לגמרי.” מלח מוסיף רק מליחות. סאאוג׳וט מוסיף עוד שכבה מעבר לזה.

ואם גם אחרי זה עדיין חסר לכם מלח, פשוט מוסיפים קצת. אבל ממש קצת. אם שמים יותר מדי בבת אחת, הקערה נהיית מלוחה מיד ואין דרך לחזור אחורה. מוסיפים מעט, מערבבים, טועמים, ואם צריך מוסיפים שוב. חשוב לערבב טוב, אחרת צד אחד יהיה מלוח והצד השני תפל.

אם יש על השולחן אבקת פרילה, שווה לנסות. היא נותנת טעם אגוזי ומרגיעה את הריח החזירי. אמרתי לאשתי לנסות גם בקערת הדוואג׳יגוקבאפ שלה, ואחרי שהיא הוסיפה קצת היא אמרה, “ככה זה הרבה יותר טוב.” זה לא חובה, אבל כשיש — לגמרי שווה ניסוי.

להעמיס עירית אסייתית — זה השלב האחרון

מעל הכול שמים בוצ׳ו, עירית אסייתית קוריאנית. כבר קודם הוספתי סאאוג׳וט ורוטב חריף, אז אפשר לראות שהציר לגמרי שינה צבע לעומת ההתחלה. ברגע שמוסיפים גם את העירית, הריח החזירי נרגע והטעם נהיה נקי ורענן יותר. באמת לא צריך להתקמצן כאן. ככל ששמים יותר, ככה יותר טוב.

הציר כל כך חם שהעירית מתרככת כמעט מיד. לכן צריך לאכול ממש ברגע ששמים אותה. כשהרמתי יחד בכף אחת עירית רכה, סונדה ובשר מבושל — אחרי לילה של עבודה ועל בטן ריקה — הרגשתי איך כל הגוף נרגע בבת אחת.

החלקים השונים שמתחבאים בתוך סונדאגוקבאפ

בסונדאגוקבאפ לא נכנס רק סוג אחד של בשר. יש תערובת של בשר מבושל, עור, בשר ראש ועוד כמה חלקים שונים, וההרכב משתנה ממסעדה למסעדה. בתוך קערה אחת המרקמים כל הזמן מתחלפים, אז גם באמצע הארוחה כל ביס עדיין מרגיש קצת חדש.

הביקורת הכנה שלי

אחרי שאשתי סיימה את קערת הדוואג׳יגוקבאפ שלה, היא אפילו שתתה את כל הציר. שאלתי, “היה טעים?” והיא הנהנה ואז אמרה, “אבל לראות אותך אוכל את זה רק משכנע אותי שאני באמת לא מסוגלת לסונדה.” אני, לעומת זאת, העמסתי על הסונדאגוקבאפ הר של עירית אסייתית ורוקנתי גם את טיפת הציר האחרונה. אותו מקום, אותו בסיס של מרק, שתי קערות שונות — ובסוף שנינו יצאנו שבעים.

אם אני אומר את זה בכנות למי שטועם סונדאגוקבאפ בפעם הראשונה, הכף הראשונה היא הכי קשה. המראה זר, יש גם ריח, וצריך לעבור רגע של היסוס. אבל אחרי שעוברים את זה, הכול מרגיש אחרת. גם לי יש ימים שזה לא מושך אותי, אבל ביום כמו היום, כשעבדתי עד עלות השחר והבטן הייתה ריקה, ברגע שנכנסה כף אחת של ציר חם — כבר אי אפשר היה לעצור.

אם סונדה לא בשבילכם, פשוט תזמינו דוואג׳יגוקבאפ. ואם גם זה מרגיש כבד, תחפשו סאוללונגטנג, מרק עצמות בקר, שאין בו בכלל ריח חזיר ולכן גם אשתי אוהבת אותו. קונגנאמול־גוקבאפ, מרק נבטי סויה עם אורז, כמעט ולא כולל בשר מוצק ולכן הוא הכי קל לגישה. בקוריאה יש כל כך הרבה סוגי גוקבאפ, שלא חייבים לוותר על כל העולם הזה רק כי הסוג הראשון שניסיתם לא התאים לכם.

פוסט זה פורסם במקור ב־ https://hi-jsb.blog.