אוכל רחוב בשוק סאומון בדאגו – 20 מאכלים (חלק 2)

אוכל רחוב בשוק סאומון — חלק 2: הסמטאות הפנימיות מסתירות עוד המון

בחלק הראשון הראיתי לכם את הכניסה לשוק סאומון ועד אמצע סמטת האוכל, אבל בעצם זה היה רק חצי. בכל פעם שפניתי בפינה צץ מאכל חדש שמעולם לא ראיתי, ופשוט לא הצלחתי להוריד את המצלמה. מי שעדיין לא קרא את חלק 1 — כדאי לקרוא אותו קודם כדי שהכל יהיה ברצף.

בחלק 2 אני סוקר את ממתקי הגנגג׳ונג, שיפודי הכדורים, בונגאופאנג, גימבאפ וג׳וקבאל — כל מה שמצאתי בסמטאות הפנימיות של שוק סאומון.

ככל שנכנסתי עמוק יותר לתוך השוק, האווירה השתנתה. אם באזור הכניסה הרגשתי המון תיירים והמולה, בפנים זה היה העולם של לקוחות קבועים שמברכים את בעלות הדוכנים בחיוך ועושים קניות בשקט. גם הרכב הדוכנים השתנה — במקום השיפודים שנראו בשורה ארוכה בחלק 1, התחלתי לשים לב לסוגים אחרים לגמרי של אוכל רחוב קוריאני בשוק סאומון בדאגו.

הנגווה גנגג׳ונג — ממתקים מסורתיים שאפשר לקנות רק בשוק קוריאני

הלכתי בסמטה פנימית בשוק וראיתי שקיר שלם מכוסה בשקיות שקופות ערומות זו על זו. הנגווה גנגג׳ונג (Hangwa Gangjeong) — ממתק קוריאני מסורתי שבו אגוזים, שומשום וגרעיני חמנייה מודבקים יחד עם סירופ דבש אורז ומוקשים לצורת ריבועים. הכל היה ממוין לפי סוג בסלים גדולים: גנגג׳ונג שומשום שחור, גרעיני חמנייה, גרעיני דלעת, ולידם סוג שנקרא אורנדה — גנגג׳ונג מפצפוצי אורז.

זה לא נשנוש שאוכלים במקום. זה יותר כמו ממתקים למתנה שקונים בשקית ולוקחים הביתה. בפועל ראיתי נשים מסביב שבוחרות כמה שקיות בבת אחת. משתמשים בזה בחגים ובטקסים מסורתיים, וגם כנשנוש מוכר שקשישים אוהבים לאכול עם תה.

אם לנסות לתאר את זה — תחשבו על חטיף גרנולה, אבל קשה יותר בהרבה, והמתיקות העדינה של סירופ דבש האורז שונה לחלוטין מסוכר רגיל. זה באמת משהו שאפשר למצוא רק בשוק מסורתי קוריאני.

מיץ גזר סחוט טרי — בדיוק בגודל הנכון לשתות תוך כדי הליכה בשוק

ממש ליד דוכן הגנגג׳ונג ראיתי בקבוקים כתומים שוקעים בתוך מים עם קרח. מיץ גזר 100% סחוט טרי. הצבע היה עמוק, ולכל בקבוק היה מחזיק מפתחות קטן בצורת גזר — עיצוב חמוד שקשה לעבור לידו בלי לעצור. הגודל היה מושלם בדיוק כדי להחזיק ביד ולשתות תוך כדי שוטטות בסמטאות שוק סאומון.

תפוחי אדמה על הפלנצ׳ה — רק תפוחי אדמה ושמן, בלי שום תיבול

על פלנצ׳ה חמה טיגנו קוביות גדולות של תפוחי אדמה בשמן עד שהזהיבו. בלי תיבול, בלי רוטב — רק תפוחי אדמה ושמן. פשוט, אבל המראה של החלקים שנצרבו לחום כהה רמז על טעם קלוי מטורף. בשוק מסורתי קוריאני לא רגילים לראות תפוחי אדמה צלויים ככה על הפלנצ׳ה, ודווקא בגלל זה זה תפס לי את העין.

שיפודי קיונגדן — כדורי בצק אורז דביק עם יותר מעשרה טופינגים

בתוך ויטרינת זכוכית היו שיפודים עם 3–4 כדורים עגולים על כל אחד, מסודרים בשורה לפי סוג. בהתחלה חשבתי שאלה דנגו יפניים, אבל בקוריאה קוראים לזה קיונגדן על שיפוד או טוק-קוצ׳י. אלה כדורים מבצק אורז דביק שמעגלים ותוקעים על שיפוד — חטיף מוצ׳י קוריאני מסורתי.

אבל כמות הסוגים הייתה מטורפת. לחלקם לא היה שם כתוב אז הדרך היחידה להבדיל הייתה לפי צבע — שחורים עם שוקולד בשפע, אחרים עם ממרח שעועית אדומה ופיסות ערמון צהובות מלמעלה, חומים מבושלים ברוטב סויה מבריק, וגרסה מלוחה עטופה באצות ים. לידם היו גם ירוקים מבצק מאצ׳ה עם גבינת שמנת, צהובים מצופים בפצפוצי אורז, וורודים עם פירורים קראנצ׳יים — על תג המחיר של הוורודים היה כתוב ״פריחת דובדבן״ אז כנראה זה היה בטעם סאקורה. 3,000 וון ליחידה (בערך $2).

בכנות? התחרטתי שלא קניתי אחד לטעום. רק מהמראה הייתי עסוק בצילומים, אבל אם הייתי גם טועם — הפוסט הזה היה הרבה יותר עשיר. באנגלית אפשר לתאר את זה כ-״Gyeongdan skewer — Korean rice ball skewer with various toppings״.

הוטוק — אוכל רחוב קוריאני קלאסי על הפלנצ׳ה

זו גרסה אחרת מההוטוק המטוגן בסגנון דאגו (Daegu, עיר כשעתיים דרומית לסיאול) שהראיתי בחלק 1. ההוטוק הנפוץ ביותר בקוריאה הוא הגרסה הזו — שמים אותו על פלנצ׳ה חמה ולוחצים אותו שטוח. אפשר למצוא אותו בכל מקום בקוריאה, זה ממש הבסיס של אוכל רחוב קוריאני.

אם ההוטוק המטוגן היה עגול ועבה כי הוא נזרק שלם לשמן עמוק, הזה שטוח ודק כי לוחצים אותו על הפלנצ׳ה. בעל הדוכן הפך אותם אחד אחד עם מלקחיים, והצד המוזהב הבריק משמן. בפנים יש אותו דבר — סוכר חום ואגוזים — אבל בהשוואה למטוגן זה פחות שמנוני והקרום דק ופריך יותר.

בניגוד להוטוק המטוגן שהיה קרוב יותר לסופגנייה, הזה קרוב יותר לפנקייק. באנגלית קוראים לזה ״Hotteok — Korean sugar-filled griddled pancake״. רוב ההוטוק שתיתקלו בהם ברחובות קוריאה הוא הגרסה הזו על הפלנצ׳ה.

גימבאפ — גימבאפ מהשוק זה עולם אחר לגמרי מגימבאפ מהמכולת

רציתי לעבור ליד דוכן הגימבאפ בלי לעצור, אבל ברגע שראיתי את התצוגה נעצרתי. יותר מעשרה סוגים, וכל אחד עם מילוי אחר. השמות שהיו כתובים על תגי המחיר — ספאם גימבאפ וגימבאפ ירקות כבסיס, ואז גימבאפ טונקאצו, גימבאפ בולגוגי ברוטב סויה, גימבאפ שרימפס עם שרימפס מטוגן שלם בולט מהקצה, גימבאפ אנשובי, וגימבאפ ״עירום״ (בלי עטיפת אצות).

בעיקר גימבאפ השרימפס תפס את העין — השרימפס המטוגן הוציא את הזנב מקצה הגליל והמראה היה מדהים. גימבאפ הטונקאצו, כשראיתי את החתך, הבנתי ששמו שניצל שלם בפנים ואז גלגלו, אז הוא היה עבה פי שניים מגימבאפ רגיל. בעלת הדוכן הרימה עם מלקחיים חתיכה חתיכה ושמה על צלחות ללקוחות, והתור היה ארוך לא רע. אפשר לקנות גימבאפ גם במכולת, אבל גימבאפ מהשוק — כמות המילוי היא פשוט ליגה אחרת.

הרבה אנשים שרואים גימבאפ (Gimbap) בפעם הראשונה חושבים על סושי יפני, אבל זה מאכל שונה לחלוטין. סושי הוא אורז חומצי עם דג נא, בעוד שגימבאפ עשוי מאורז שפורסים על דף אצות ים, ממלאים במגוון מרכיבים מבושלים ומגלגלים. אין בו שום דבר נא, אז הוא מושלם לאכילה ביד ברחוב. בקוריאה תמיד לוקחים גימבאפ לפיקניקים ולטיולים.

מוקבאפ, אודון ונודלס — פינת הנודלס המהירה של שוק סאומון

עמוק יותר בתוך השוק היה אזור שבו כמה דוכנים עמדו צמודים זה לזה — מעין פינת אוכל מהיר. למעלה היו תלויים שלטי תפריט, ומוקבאפ, אודון ונודלס היו מרוכזים באזור אחד, כך שכל מי שרצה ארוחה אמיתית נמשך לשם באופן טבעי.

הדרך שבה הכל היה מוצג הייתה מעניינת — במוקבאפ, המוק (ג׳לי עמילן) והתוספות היו כבר מוכנים בקערה מראש, וכשנכנסה הזמנה פשוט שפכו מרק חם ישירות. לידם היו נודלס סומיון ואודון ארוזים בנפרד למנות בודדות. הנודלס כבר היו מבושלים וארוזים מראש, אז צריך רק להרתיח את המרק ולהגיש מיד — בגלל זה התחלופה הייתה מהירה מאוד. דוכן בודד הציע שלושה-ארבעה סוגי נודלס.

גם המוק היה בשני סוגים זה ליד זה, שונים בצבע ובמרקם. כנראה ההבדל בין מוק אלון (דוטורי מוק) למוק כוסמת (מאמיל מוק), אבל לא היה שלט אז אני לא בטוח במאה אחוז. למי שלא מכיר — מוק (Muk) הוא מאכל דמוי ג׳לי שמכינים מעמילן אלונים או כוסמת, חותכים לחתיכות ומוסיפים רוטב תיבול. המרקם רך וחלקלק, וזה בהחלט טעים יותר ממה שנראה.

בונגאופאנג — חטיף חורף קוריאני שהתפתח מעדשה אדומה לקרם וגבינה-תירס

ראיתי בצק שנשפך לתבניות ברזל בצורת דג, ומלמעלה הוסיפו המון ממרח שעועית אדומה. מאחורי הזכוכית כבר הייתה ערימה ענקית של בונגאופאנג מוכנים, והשעועית האדומה נכנסה בכמות כזו שנראה שיש ממנה יותר מהבצק עצמו.

אבל כשהסתכלתי על התבנית הסמוכה, המילוי היה שונה. בחלק היה קרם קסטרד צהוב, ובחלק אחר שמו גרגרי תירס ופיסות גבינה. בונגאופאנג (Bungeoppang — מעין וופל דג קוריאני) כבר עבר מזמן את התקופה שבה היה רק עם שעועית אדומה. וריאציות כמו קרם, בטטה וגבינה-תירס צצות כל הזמן, ומקובל לגמרי שדוכן אחד אופה שניים-שלושה טעמים במקביל. זה אוכל רחוב שאי אפשר לפספס בטיול חורפי בקוריאה.

פנקייק בוטנים — עוגיית נוסטלגיה פריכה כמו אצל סבתא

היו שם עוגיות שבוטנים שלמים היו טבועים בתוך הבצק ונאפו ככה. כנראה נלחצו במשהו שדומה לתבנית וופל, כי הן יצאו שטוחות כמו לוח, והבוטנים בלטו אחד אחד. בקוריאה קוראים לזה טאנגקונג ג׳ונביונג — בצק קמח חיטה עם קצת סוכר, משטחים בוטנים בצפיפות על הכל ולוחצים על פלנצ׳ה. כשנוגסים זה פריך ופריך, והטעם האגוזי של הבוטנים עולה ועולה — תחושה של ממתק ישן מימי ילדות.

פיוניוק — בשר חזיר מבושל, לחוץ וחתוך פרוסות דקות

הם מכרו את זה על מגשי קלקר עטופים בניילון נצמד. רגל קדמית או שוק חזיר שמבשלים זמן רב, לוחצים עד שמתקשה ואז חותכים לפרוסות דקות — בחתך רואים שכבות של בשר רזה ושומן מתחלפות. הדרך הקלאסית לאכול זה לטבול ברוטב שרימפס מותסס או ברוטב חרדל, ומתאים מעולה גם כחטיף לצד משקה. זה מאכל שלא חסר בשולחן חגיגי או בטקסי זיכרון, ובשוק הרבה אנשים פשוט קנו מגש שלם מוכן לקחת הביתה.

ג׳וקבאל — רגלי חזיר מבושלות ברוטב סויה, עמוסות קולגן

רגליים קדמיות של חזיר שבושלו לאט ברוטב סויה, הוצאו מהן העצמות ואז נחתכו לפרוסות נוחות לאכילה. בלי עצמות, אז על המגש יש רק בשר — מביאים הביתה ופורסים על צלחת וזהו. ג׳וקבאל (Jokbal) עשיר בקולגן אז המרקם גמיש וקפיצי, ואם טובלים בססמג׳אנג (ממרח סויה קוריאני חריף) או ברוטב שרימפס מותסס — מתאים גם כתוספת וגם כחטיף למשקה.

בקוריאה זה אחד המאכלים הכי פופולריים כנשנוש לילי או כמנה לאירועי עבודה. על תג המחיר ראיתי שכתוב ״족발״ (ג׳וקבאל).

פוסט זה פורסם במקור באתר https://hi-jsb.blog.