מדריך מלא למסעדת סשימי על הים | איך אוכלים בקוריאה

בדצמבר, מדאיג'ון עד חוף הים של גוג'ה

נסענו לגוג'ה בדצמבר. כשגרים בדאיג'ון, עיר פנימית בלי ים, יש ימים שפשוט מתגעגעים לריח של החוף, ובאותו סוף שבוע גם לי וגם לאשתי לא היה משהו מיוחד לעשות. על "בא לך לנסוע לראות את הים?" יצאנו מיד. ירדנו כמעט בלי תכנון, אבל רוח הים של דצמבר הייתה באמת חותכת. ברגע שירדנו מהרכב כמעט התחרטתי, ואז תוך כדי נסיעה לאורך כביש החוף התחלתי לראות מסעדות סשימי אחת אחרי השנייה. היה קפוא, אבל אם כבר באנו עד לפה, איך אפשר לא לאכול דג נא? אז פשוט נכנסנו.

כבר כתבתי בעבר על ארוחה במסעדת סשימי בפנים הארץ. שם זה היה בסגנון של ארוחת מסלול מסודרת: מתחילים במנות קטנות, ממשיכים לסשימי, אחר כך דג בגריל, פירות ים מאודים ולבסוף מרק דגים חריף. זה עלה יותר, אבל הרגשתי שיש בזה תמורה טובה כי טועמים הכול בבת אחת. מסעדת חוף, לעומת זאת, הייתה עולם אחר לגמרי.

מסעדת חוף מול מסעדת סשימי בפנים הארץ, אפילו שיטת ההזמנה שונה

פה אין תפריט מסלול מסודר. פשוט שואלים אותך "מה תרצו?" ואתה בוחר בדיוק מה שבא לך. השולחן גם לא נראה מפואר, לפעמים אפילו פורסים עליו כיסוי פלסטיק, אבל דווקא בגלל זה הלחץ במחיר קטן יותר. אתה מזמין רק את המנה העיקרית שאתה באמת רוצה, ואוכל ממנה בכיף. ההבדל הכי גדול מפנים הארץ הוא שכאן משתמשים בדגים ופירות ים שעלו מהים באותו יום.

לפני שהסשימי מגיע, המנות הראשונות

ככה נראתה ההגשה הראשונה. משמאל לימין היו מקלות מלפפון וגזר, פנקייק ירוק, תמנון מבושל וקימצ'י לבן. את הפנקייק הירוק לא זיהיתי בדיוק, אולי אצות ואולי עירית. לא שאלתי. זה כן נראה כמו משהו שמופיע לא מעט במסעדות חוף, אבל פשוט פספסתי את הרגע לשאול מה זה.

הקימצ'י הלבן שבצד ימין שווה הסבר למי שלא מכיר. מכינים אותו מאותו כרוב סיני כמו קימצ'י רגיל, רק בלי אבקת פלפל אדום. לכן הוא לבן ולא חריף. עדיין יש לו את החמיצות והקראנץ' שמזוהים עם קימצ'י, אבל בלי העוקץ החזק, אז גם מי שקימצ'י מרתיע אותו בהתחלה יכול להתחיל דווקא מזה.

מה שהיה באמצע הוא תמנון מבושל. זו אחת התוספות שרואים לא מעט במסעדות חוף: מבחוץ אדמדם, מבפנים לבן. הוא לעיס ועדין, ממש טוב כדי לפתוח את התיאבון לפני שמגיע הדג הנא. למי שרואה את זה בפעם הראשונה זה יכול להיראות קצת מוזר, אבל אל תברחו מזה. תטבלו בחתיכה ברוטב החריף-חמצמץ ותנסו ביס אחד. המרקם הלעיס הזה ממכר בצורה מפתיעה, וגם אין עליו כמעט תיבול, אז הוא מאוד קליל.

הרמתי חתיכת תמנון אחת עם מקלות אכילה. מקרוב רואים ממש את כוסיות היניקה, ולמי שלא רגיל לזה זה עלול להיות קצת הלם. אבל דווקא זה סימן טוב לטריות. הוא לעיס, קפיצי, ואחרי ביס אחד היד כבר נשלחת לעוד. זאת גם אחלה הזדמנות להתאמן קצת עם מקלות אכילה.

מגש פירות הים המעורב של מסעדת חוף קוריאנית

בזמן שאכלנו את התוספות, הדבר הבא שהגיע היה המגש הזה. על צלחת אחת סידרו כמה סוגים של פירות ים על עלי פרילה, וכל דבר היה בצבע ובצורה אחרים. במבט ראשון ממש חשבתי "מה בדיוק אני מסתכל פה?". גם אשתי אמרה שהיא לא מבינה מה זה מה. במסעדות חוף קוריאניות הרבה פעמים מגישים ככה שלל יומי מעורב, ודווקא זה שחלק מהדברים בכלל לא כתובים בתפריט עושה את זה יותר כיף.

סן-נקג'י - אוכל קוריאני של תמנון חי נא

אז בואו נעצור רגע. זה סן-נקג'י.

זה תמנון קטן שמונח על עלה פרילה כמו שהוא, נא לגמרי. כזה שעד לפני רגע היה חי. מעל פיזרו שומשום, והכוסיות עדיין מתפתלות. אם מחפשים ביוטיוב תגובות של זרים שרואים את זה בפעם הראשונה, כמעט תמיד שומעים דברים בסגנון "מגעיל", "אין מצב" או "אני לא מסוגל". גם בקהילות של זרים התגובות דומות: "מספיק לי להסתכל" או "זה כבר מעבר לגבול שלי".

אבל מה שמצחיק הוא שאצל הרבה זרים שחיים בקוריאה חצי שנה או שנה הסיפור מתהפך לגמרי. יש לא מעט אנשים שאומרים "בהתחלה לא יכולתי אפילו להסתכל על זה, והיום אני לא יכול בלי זה". איכשהו סן-נקג'י הפך לאוכל שעוברים איתו שלושה שלבים: הלם, הסתגלות ואז התמכרות.

שיטת האכילה פשוטה. טובלים אותו ברוטב של שמן שומשום ומלח, מכניסים לפה בביס אחד וזהו. אבל הרגע הזה מפתיע ממש. המרקם הלעיס והקפיצי יחד עם הריח האגוזי של שמן השומשום מתפוצצים בפה ופתאום יוצא לך "רגע, זה דווקא טעים". כמעט אין עוד מקומות בעולם שבהם אוכלים תמנון חי ככה, ובמסעדת חוף בקוריאה זה מוגש כאילו זה הדבר הכי טבעי שיש.

מונגהה - הטעם של לאכול את הים בשלמותו

הדבר הבא הוא מונגהה. אפילו השם שלו נשמע קצת מוזר, ובכנות גם היצור עצמו לא בדיוק זוכה בתחרות יופי.

מונגהה הוא פרי ים שלא הרבה אנשים בעולם מכירים מקרוב. אוכלים אותו גם באזורים מסוימים בים התיכון ובצ'ילה, אבל לאכול אותו נא כמו סשימי זה משהו שכמעט מזוהה רק עם קוריאה. גם המראה שלו מיוחד: מבחוץ יש קליפה כתומה ומחוספסת, וכשפותחים אותה מתגלה בשר כתום בוהק. זה נראה איפשהו בין יצור ימי לצמח, וזה די מבלבל.

לגבי הטעם, אני אגיד את האמת. אני עדיין לא סגור עליו. יש לו ריח ים חזק בטירוף. לא ממש ריח דגי, אלא יותר כמו גל של מי ים שעולה ישר לאף. בפעם הראשונה כמעט כולם מגיבים ב"מה זה בעצם?", וגם אני הייתי ככה. בכנות, אפילו הפעם היססתי בביס הראשון. אשתי דווקא אוכלת מונגהה די בכיף, אבל כנראה שאני עוד לא לגמרי שם.

ועדיין, יש לא מעט זרים שחיים בקוריאה וברגע שהם מתאהבים בזה הם מחפשים את זה בלי הפסקה. זה מלוח-מתוק, עם ארומה מאוד חזקה אבל סיומת נקייה. כאילו כל הטעם של הים נדחס לחתיכה אחת. זו מנה ברמת קושי גבוהה, אבל בהחלט שווה לנסות.

סשימי צדפות - מנה שאפשרית רק על החוף

זה סשימי צדפות.

בפנים הארץ, כשאומרים צדפות, בדרך כלל חושבים על צדפות בגריל או מבושלות, נכון? גם אני חשבתי שזה המובן מאליו, אבל כאן הן הגיעו נא לגמרי כמו סשימי. בהתחלה באמת חשבתי, "רגע, צדפות חיות ככה?"

אבל בביס הראשון הבנתי מיד למה מגישים את זה. כשפותחים את הקונכייה רואים בשר שמנמן ומלא נוזלים, וברגע שלועסים יוצא ריח ים נקי וטעם מתוק ועדין. כשצולים צדפות הן מאבדות לחות והמרקם משתנה, אבל כאן כל הלחות והמתיקות נשארות בפנים. זה מרגיש כמו אוכל אחר לגמרי מצדפות בגריל.

ויש רק סיבה אחת שזה עובד: טריות. זה אפשרי כי המסעדה ממש ליד הים. בדאיג'ון לעולם לא היו מגישים לי דבר כזה. פשוט אי אפשר. בגלל שזה משהו שאוכלים רק כשמגיעים לחוף, זה הרגיש אפילו יותר מיוחד.

מלפפון ים - פרי ים שמפתיע בכמה קל לאכול אותו

זה מלפפון ים. השם שלו קצת מצחיק, כי באמת קראו לו ככה בגלל הצורה המאורכת שלו. אבל כמו שרואים בתמונה, עם הצבע הכהה והמרקם המחוספס שלו, במבט ראשון קל מאוד לחשוב "את זה אוכלים?"

מלפפון ים קיים בימים בכל העולם, אבל לאכול אותו נא כמו סשימי זה משהו שרואים בעיקר בקוריאה וביפן. בסין, למשל, לרוב מייבשים או מבשלים אותו, ולא באמת אוכלים אותו טרי כמו כאן.

כשנועסים אותו הוא ממש קראנצ'י. קצת כמו לנגוס במלפפון טרי. הטעם עצמו לא חזק, די עדין, ולכן הרבה יותר קל לאכול אותו ממונגהה. אם אני משווה בין השניים, דווקא מלפפון הים הרגיש לי הרבה יותר ידידותי. עם רוטב אדום חמצמץ הוא עובד מעולה. למי שמנסה לראשונה, הייתי ממליץ להתחיל ממנו לפני מונגהה.

בין ביס לביס של סשימי, אי אפשר בלי דג בגריל

אם אוכלים רק דג נא כל הזמן, מתישהו מתחשק גם משהו חם, נכון? בדצמבר זה הורגש אפילו יותר. אחרי שהלכנו בחוץ מול הרוח ונכנסנו פנימה, משהו בי הרגיש ריק כשאכלתי רק דברים קרים. בדיוק אז הגיע הדג בגריל.

במסעדות חוף קוריאניות קורה הרבה שמגישים דג בגריל יחד עם הסשימי, וגם פה זה היה כך. העור שלו נצלה לצבע זהוב ופריך, והריח האגוזי עלה ישר מהצלחת. כשאוכלים סשימי ואז לוקחים ביס מהדג החם הזה, כל התחושה בפה משתנה לגמרי.

הקטע הוא להוציא את הבשר שבין העצמות. לקוריאנים זה טבעי, אבל למי שלא רגיל לזה זה עלול להיות קצת מאתגר. מבחוץ פריך, מבפנים עסיסי, וזה טעם פשוט אבל מנחם. לאכול לסירוגין את הקרירות הנקייה של הסשימי ואת החום הקלוי של הדג בגריל, זאת אחת ההנאות הכי קוריאניות במסעדות כאלה.

זו תמונה של הצדפה שראינו קודם, רק שהפעם הרמתי אותה ביד. לאכול אותה ישר מהקונכייה זה ממש סגנון של חוף. הבשר היה שמנמן, ובאמת הרגשתי בו את ריח הים כמו שהוא.

ופה יש כף אחת מלאה בסן-נקג'י. רואים את הכוסיות בבירור והוא עדיין מתפתל. טובלים בשמן שומשום ומלח, מכניסים לפה כמו שזה, וביס אחד כזה מספיק כדי להבין מיד למה אנשים אוכלים את זה.

המנה העיקרית של היום, מגש סשימי מעורב

סוף סוף זה הגיע. המנה הראשית של היום.

זה היה מגש ענק של סשימי מעורב. פרוסות דקות של דג לבן נערמו בשכבות, ובצד ימין היו גם חתיכות עבות יותר. על אותה צלחת היו שני סוגי חיתוך עם צבע קצת שונה, ואיכשהו זה הרגיש כמו חלקים שונים של אותו דג. בכנות, אני לא באמת יודע איזה דג זה היה. פשוט אמרתי בזמן ההזמנה "תביאו סשימי מעורב" וזה מה שקיבלתי. החלק הדק היה מצוין ללעיסה, ובחלק העבה המתיקות יצאה יותר ויותר ככל שלעסתי.

ברגע שראיתי את זה שכחתי מכל מה שאכלנו קודם: המונגהה, מלפפון הים, הסן-נקג'י והצדפות. פתאום היה ברור שזה המרכז האמיתי של הארוחה.

במסעדות סשימי קוריאניות אין שיטה אחת מחייבת לאכול דג נא. אפשר לטבול ברוטב אדום, אפשר לעטוף בעלי פרילה עם שום, ואפשר גם לטבול בסאם-ג'אנג. זה ההבדל הכי גדול לעומת סשימי יפני. ביפן רוטב סויה עם וואסאבי הוא כמעט ברירת המחדל, ובקוריאה יש חופש. כל אחד בונה לעצמו את הביס שמתאים לו, וזה חלק גדול מהכיף.

הדג עלה מהים ממש באותו יום, אז היה לו טעם נקי ומתוק בלי ריח לוואי. זה באמת הרגיש שונה מאוד מהסשימי שאכלתי בדאיג'ון. בגלל הטעם הזה הבנתי למה אנשים מחפשים בכוונה מסעדות חוף בשביל ארוחת דג נא.

זה לא היה סגנון יוקרתי ומדויק של צלחת מעוצבת. להפך, זה הרגיש כאילו פשוט חתכו מהר והעמיסו בנדיבות על הצלחת. אבל דווקא בזה היה קסם. המראה הלא רשמי והעמוס גרם לזה להיראות אפילו יותר טעים. הרי בסוף הטעם לא תלוי בכמה זה מסודר, אלא בכמה זה טרי.

איך אוכלים סשימי בסגנון קוריאני, תרבות העטיפות

ככה אוכלים סשימי בסגנון קוריאני. מניחים חתיכת דג נא על עלה חסה, מוסיפים חתיכת שום ואפילו פלפל ירוק חריף, עוטפים הכול ומכניסים לפה בביס אחד.

ביפן בדרך כלל טובלים סשימי ברוטב וזהו, אבל בקוריאה יש תרבות של עטיפות כאלה. הקראנץ' של החסה, הלעיסות של הדג, החריפות הקטנה של השום והעוקץ של הפלפל נכנסים יחד לביס אחד, וזה עובד ממש טוב. זה טעם אחר לגמרי לעומת לאכול כל דבר בנפרד.

בהתחלה זה יכול להרגיש קצת מוזר. אבל אחרי שאוכלים ככה פעם אחת, פתאום סשימי "רגיל" מרגיש קצת חסר.

הפעם זאת גרסה עם עוד עלה פרילה מעל החסה.

עלי פרילה הם חומר גלם די עוצמתי למי שפוגש אותם בפעם הראשונה. זה נראה קצת כמו עשב תיבול, אבל הריח חזק בהרבה מנענע או מבזיליקום. יש אנשים שמריחים את זה בפעם הראשונה וחושבים, "באמת אוכלים את הדבר הזה?". בקוריאה יש לא מעט אנשים שאומרים שזה אחד הטעמים שהכי קשה להתרגל אליהם בהתחלה.

אבל ברגע שזה פוגש סשימי הכול משתנה. עלה חסה, עליו עלה פרילה, מעליהם חתיכת דג, קצת שום וקצת רוטב אדום, ואז ביס אחד. הריח החזק של הפרילה מוריד את הטעם הימי של הדג ומשלים אותו. זה שילוב שבו כל רכיב מחפה על מה שחסר לשני. אם הריח של הפרילה נראה לכם חזק מדי, זה נורמלי לגמרי. אבל תנסו אותה עם הסשימי לפני שאתם מחליטים.

זו תמונה מקרוב יותר. רואים על החסה את עלה הפרילה, שתי חתיכות סשימי, שום ורוטב אדום. הדג ממש מבריק ושקוף למחצה, וכל מה שצריך לעשות זה להכניס את זה לפה כמו שזה.

אחרי שמסיימים את הסשימי, סוגרים עם מרק חריף וארוחה

אחרי שמסיימים עם הסשימי, השולחן מתחלף כמעט לגמרי.

הכוכב הראשי הוא מרק דגים רותח שמגיע בסיר. מה שיפה פה הוא שלא מוסיפים לו דג חדש. מבשלים אותו ממש מהעצמות ומהחתיכות שנשארו מהדג של הסשימי. שום דבר לא נזרק. בגלל זה לציר יש עומק וטעם עשיר מאוד.

גם התוספות היו מגוונות. הגיעו נבטי סויה מתובלים, קימצ'י, תרד מתובל, סלט אצות ואנשובי קטנים מוקפצים. בכנות, בגלל שזו מסעדה שמתמקדת במנות בודדות לא ציפיתי להשקעה עד הסוף, אבל דווקא בארוחת הסיום הרגשתי שהם ממש שמו לב לפרטים.

אלה התוספות. קימצ'י, ירקות מתובלים עם שומשום, אנשובי קטנים מוקפצים במתיקות קלה, וגם סלט אצות. את הירק הירוק לא הצלחתי לזהות בוודאות, אם זה תרד או בכלל עלי אביב אחרים.

בשולחן קוריאני נהוג לקבל ככה כמה תוספות בסיסיות יחד. בהרבה מקומות אחרים בעולם מקבלים רק מנה עיקרית אחת, אבל בקוריאה ארוחה של אורז עם כמה צלוחיות מסביב היא חלק מהתרבות. בפעם הראשונה זה מרגיש די רענן, וכשמנשנשים קצת מכל דבר קערת האורז נעלמת מהר מאוד.

זה המאאונטנג בדיוק כשהתחיל לרתוח. בציר האדום היו המון בצל ירוק, והריח החריף-חם עלה מיד מהסיר. בקור של דצמבר, כף אחת מזה ממש פתחה לי את הגוף. אחרי כל הדג הנא הקר, המרק הלוהט הזה הרגיש בול במקום. אשתי כל כך אהבה אותו שהיא מזגה לעצמה שלוש קערות רק מהציר.

הרמתי כף אחת כדי לראות מקרוב. סביב העצמות נשאר לא מעט בשר. זה לא מרק עם דג שלם חדש בפנים, אלא כזה שמבושל מהחלקים שנשארו אחרי חיתוך הסשימי, ולכן העצמות והחתיכות הקטנות מתבשלות עמוק בתוך הציר. זאת בדיוק השיטה של מסעדות סשימי קוריאניות: מאותו דג אוכלים גם דג נא וגם מרק עד הסוף.

וככה זה נראה בקערה. ציר אדום עם הרבה חתיכות דג בפנים. עם אורז זה פשוט מעולה. המרק החריף-נקי הזה ממש סוגר את הארוחה ומרגיע את הגוף אחרי כל הסשימי.

מסעדת הסשימי שעל חוף גוג'ה, טוב שירדנו עד לכאן

מה שאכלנו על חוף גוג'ה היה הרבה יותר מגוון ממה שציפיתי. היו שם לא מעט דברים זרים לי, כמו סן-נקג'י, מונגהה, מלפפון ים וסשימי צדפות, אבל תוך כדי שטעמתי אחד אחד שמתי לב שהצלחת כבר התרוקנה. עם מונגהה אני עדיין קצת נאבק, מלפפון ים דווקא היה מפתיע לטובה, וסן-נקג'י היה מסוג הדברים שאחרי ביס אחד אתה ממשיך לשלוח אליהם יד. אשתי אמרה שדווקא סשימי הצדפות היה הכי טעים לה. כנראה שלכל אחד יש את הפייבוריט שלו.

גם אם המקום לא מפואר ולא מסודר בצורה מושלמת, זה לא באמת משנה כשחומרי הגלם כל כך טריים. עצם זה שאוכלים מול הים משהו שנתפס באותו יום כבר הופך את זה לחוויה מיוחדת. זה הרגיש שונה מאוד מהסשימי שאכלתי בדאיג'ון. כמעט קפאתי שם למוות בדצמבר, אבל אחרי הסשימי והקערה של המרק החריף באמת הרגשתי שטוב שנסענו עד לשם. אם יוצא לכם להגיע לחוף בקוריאה, שווה להיכנס לפחות פעם אחת למסעדת סשימי כזאת.

הפוסט הזה פורסם במקור ב- https://hi-jsb.blog.