מלחמי בריאות ועד עוגות מטורפות: סיור במאפיית Harehare בדג'אן
תוכן עניינים
14 פריטים
מדוע דג'אן הפכה לעיר הלחם
בימינו, כשמדברים על דג'אן (Daejeon), פשוט אי אפשר שלא לדבר על לחם. כשמישהו אומר שהוא נוסע לדג'אן, כולם מיד קופצים ואומרים "יש שם המון מאפיות מעולות, נכון?" וזה ממש לא שקר, באמת יש שם מאפיות נהדרות. קונדיטוריות בקוריאה לוקחות את האפייה האירופאית, משלבות אותה עם רכיבים מקומיים ויוצרות שילובים שאף פעם לא הייתם חושבים עליהם, ודג'אן היא עיר שבה תרבות האפייה הזו מפותחת במיוחד. נראה שהתדמית הזו פשוט נדבקה לעיר לתמיד. לכן, כשיוצא לי לבקר שם, אני תמיד מרגיש סוג של חובה חצי-מוסרית לקפוץ לפחות למאפייה אחת. בקיץ האחרון יצא לי להגיע לדג'אן, והמקום שבחרתי לבקר בו היה סניף גאסוון (Gasuwon) של Harehare.
סניף גאסוון של Harehare
הבניין היה די גדול. הוא ממוקם ממש בפינת הרחוב, ככה שרואים את לוגו השמש שלהם מנצנץ כבר מרחוק. העיצוב החיצוני משלב לבנים ובטון, מה שנותן לו מראה קצת יותר כבד ורציני ממה שציפיתי. זה נראה קצת כמו חנות קונספט יוקרתית ופחות כמו מאפייה קלאסית. חניתי בחניון ציבורי קרוב והגעתי ברגל.
מה שראיתי מעבר לדלת הזכוכית תאם בדיוק את התחושה הזו. המקום קטן יותר ממה שחשבתי. בהתחשב בשם של המקום ובגודל הבניין מבחוץ, הייתי בטוח שאכנס לחלל ענק, אבל בפועל זה לא היה המצב. המאפים מסודרים בצפיפות על מספר מדפים, והמקום מרגיש מלא גם כשיש בו רק עשרה אנשים. למרות זאת, האופן שבו המגשים היו מסודרים והעובדה שהלקוחות אוספים את המאפים עם כפפות ניילון במקום במלקחיים, שידרו סדר, ארגון וניקיון.
המדף הראשון
לחם קרם מלון וג'וק-פא-פריגל
ברגע שנכנסתי, נעצרתי מול התצוגה. לא באמת ידעתי מראש מה אני רוצה לקנות. לחם קרם המלון תפס יותר מחצי מהמדף הראשון, ולידו היה משהו שנקרא 'פנדורו תות', שזה סוג של מאפה שמעליו הר של קרם ותותים. על תווית המחיר היה כתוב שזה עולה בערך $3.70, ולחם המלון עלה סביב $2.40. בלי סימון של המטבע בהתחלה הייתי קצת מבולבל, אבל מהר מאוד קלטתי שמדובר באלפי וונים קוריאניים.
כשעברתי למדף הסמוך ראיתי קרואסון פירות עונה. התותים נחו בתוך הקרואסון ושפע של אבקת סוכר פוזר מעל, למרות שוויזואלית זה נראה קצת מוגזם ועמוס. היו שם גם עוגיות מוצ'י תות. במבט מהיר, היה ברור שהם בנו תפריט שלם במיוחד לעונת התותים.
אבל הג'וק-פא-פריגל (Jukpa-freegle) היה לגמרי הפתעה. מאפה בצורת דונאט עם תוספת של בצל ירוק וזילופי מיונז מלמעלה – במאפייה! הוא ישב שם, חטיף מלוח ובודד בלב ים של מתוקים, אבל איכשהו השתלב בצורה קסומה ליד הכריכים שהיו עטופים בנייר עיתון מימינו.
המדפים התחלקו לשני אזורים ברורים. בצד אחד היו המון מאפים מתוקים: לחמים ארוכים שנראו כמו אקלר, מאפי סובורו קראנצ'יים, ולחמניות נקניקייה שנערמו בשכבות. במדף העליון ביותר ישבו כיכרות לחם גדולות וגסות, שהיו מונחות כל כך גבוה עד שתהיתי אם לקוחות בכלל מסוגלים להגיע אליהן.
אזור הלחמים המלוחים והיאקיסובה
כשעברתי לאזור העמדות הפתוחות, שוב מצאתי אווירה שונה לגמרי. קרואסונים, מאפים דמויי פאי תפוחים, לחמי פיצה, לחמים פרוסים ארוזים ואפילו כריכים – הכל התערבב על אותו שולחן. זה נראה כמו מקום שאין בו קטגוריות ברורות, פשוט מקום עם אוכל. באמצע הבחנתי באריזות עם סמל של אורז, מה שאומר שהן עשויות מקמח אורז. בהתחלה תכננתי לקנות רק מאפה אחד, אבל בשלב הזה המשימה הפכה להרבה יותר קשה.
מהאזור הזה והלאה, הגבול בין מאפייה לדוכן אוכל רחוב התחיל להיטשטש לחלוטין. הקוריאנים קוראים לשילוב הבלתי פוסק בין מתוק למלוח 'דאן-ג'אן דאן-ג'אן' (מתוק-מלוח), ולחם הבצל הירוק היה בדיוק כזה. הגבינה שנמסה מעליו הפיצה ריח שעשה לי ריר. מאפה אחר בשם 'חצי-הוטוק פירורי גבינה' שעלה כ-$3.10 היה מוזר גם בשמו וגם בצורתו. ערימה מסודרת של כעשרים עיגולים פחוסים, שלא ברור אם הם הוטוק (פנקייק קוריאני מטוגן) או סקונס (Scone).
אבל הלחם יאקיסובה (Yakisoba) הוא מה שתפס לי את העין. אטריות מוקפצות בתוך לחמנייה – שילוב מאוד נפוץ ופופולרי ביפן. הוא עלה סביב $2.80, וממש לידו נח לחם 'קרם סובה' עם מדבקה של "מוצר חדש". סובה מעורבבת ברוטב קרמי דחוסה לתוך לחם – בהיתי בזה לא מעט זמן מתוך סקרנות.
קסטלה ולחם ממותות (Mammoth)
ממש ליד הקופה מצאתי את זה. קסטלה עם לוגו של Harehare מוטבע על כל חתיכה, כשגרסת החמאה וגרסת השוקולד מונחות זו לצד זו. מאפה בודד עלה בין $4.10 ל-$4.50, ואם קונים אותן במארז זה יוצא בערך $9.00. הרבה אנשים שחיפשו לקנות מתנה משמעותית אספו את זה מכאן. ההטבעה של הלוגו גרמה למאפה להיראות פתאום הרבה יותר יוקרתי וארוז בקפידה.
זהו הלחם ממותות (Mammoth) הנוסטלגי, שהרבה אנשים מדברים עליו כשמזכירים את המאפייה הזו. הוא עולה כ-$4.10. אם מסתכלים מהצד, רואים שכבות של קרם ומשהו שלא ברור אם הוא ממרח שעועית אדומה או ריבת תות, דחוסות בין שתי שכבות עבות מאוד של לחם. זוכרים את עוגות הלחם הענקיות והכבדות מהמאפיות השכונתיות של פעם? זו בעצם הגרסה המשודרגת שלהן, מפוצצת בקצפת. יש על זה מדבקה שדורשת קירור, אז זה אידיאלי לקחת הביתה.
פינת לחמי הבריאות
לחם ערמונים, קמפאן ובייגל
בצד השני של ויטרינת הזכוכית שררה אווירה שונה לגמרי. הייתה שם פינה מיוחדת ללחמי בריאות (מחמצת ולחמים כפריים). היה שלט שהכריז בגאווה 'ללא חמאה, ללא ביצים, ללא סוכר', ומתחתיו נחו לחמי שיפון כבדים ובאגטים. היו שם כאלה ששולבו עם חמוציות, וכאלה שנאפו כל כך חזק שנראו כמעט קריספיים (כמו נורונגג'י). מאפה אחד שזכה למדבקת 'המוצר הנמכר ביותר' היה כנראה קמפאן חמוציות וגבינה, אבל כשהגעתי נשארו ממנו רק יחידות בודדות.
לחמי הערמונים המתינו בסדר מופתי בתוך תבניות נייר ייעודיות. חתיכות ענקיות של ערמונים הציצו מבעד לבצק, וריח משכר של קינמון עלה משם. המחיר: כ-$4.40. לידו היה קמפאן תירס וגבינה, מעין לחם כפרי עם קרום עבה, ששודרג בתוספת נדיבה של תירס וגבינה. לפי החתך אפשר היה לראות שהפנים הצהבהב דחוס ועשיר מאוד, וגם הוא תומחר סביב ה-$4.40.
לבייגל הבצל הוצמדה מדבקת 'Best' לצד הנחיה לשמור בהקפאה ולאכול קר בשביל הטעם המושלם. תמורת כ-$3.40 קיבלתם בייגל כבד למדי, עם שומשום שחור שהציץ מתוך הבצק ונתן לו מרקם מחוספס. יחסית לבייגל של מאפייה רגילה, הוא ממש לא היה קטן.
אזורים שאי אפשר להסיר מהם את העיניים
ניסיתי לעצור פה, אבל באמת שלא יכולתי.
עוגת הגאטו מרשמלו פשוט תפסה לי את העין. מאפה עגול ושטוח מצופה בשבבי קוקוס, כשעל השלט הקטן היה כתוב שבפנים מסתתרת עוגת שוקולד מאורז עם שכבת מרשמלו נמסה. $2.80. העובדה שהייתה לה מדבקת 'Best' גרמה לי להניח שזה כנראה נחטף מהר.
במגש הסמוך שכב לחם ארוך שנראה כאילו יצא ממש כרגע מהתנור, עטוף כולו בשומשום שחור ולבן, תחת השם 'בזיליקום עגבנייה'. המחיר: $4.40. התיאור סיפר על בצק חיטה מלאה אורגני ששילבו בתוכו עגבניות ובזיליקום וסיימו עם נגיעות גבינת שמנת. ניחוח האפייה פשוט התפזר משם לכל עבר. באמת שהתלבטתי קשות לגביו.
גם מאזור הפיננסייר (Financier) היה קשה להתעלם. צלחת אחת הכילה שלושה סוגים: שוקולד, קרמל מלוח ותאנים. כל עוגייה כזו נמכרה ב-$2.10. אלה עוגיות צרפתיות מלבניות ושטוחות, עשירות מאוד בחמאה, ולידן נחו לחמי פיצה מעוטרים בזיתים שעלו גם הם ניחוחות של פחמימות מנחמות.
קרוב יותר לעמדת הקופה הבחנתי בכוסות כחולות מוזרות. מדובר בסקונס אגוזים שאפויים ישירות בתוך כוס עם הלוגו של Harehare. על הכוס גם הודפס טקסט שמתגאה בזכייה ב"מוצר המאפייה המצטיין של דג'אן לשנת 2020". הצורה שלהם כל כך הזכירה כוסות גלידה שזה קצת בלבל אותי לרגע.
קרקר ה'רסק' הקראנצ'י (Rusk) ישב בתוך כוס שקופה עם מכסה כיפתי, וכולם היו בגוון כהה במיוחד. כ-$3.50. חתיכות הלחם האלה נאפו פעמיים כדי להגיע לפריכות מושלמת, וזה די נדיר לראות אותן נמכרות בצורה כזו של כוס. ממש לידן, בשקיות שקופות עם מדבקות המותג, עמדו זקופות פרוסות לחם עבות. החתך של הפרוסה חשף חתיכות צימוקים או פירות יער שהזכירו מאוד עוגת פנטונה איטלקית. בגלל שהן עמדו ליד החלון וקלטו את קרני השמש, החתך שלהן נראה מגרה פי כמה.
על אחד המגשים עמדו בשורה מאפים מוארכים שנחצו לאורכם ופשוט מולאו בכמות אדירה של קצפת לבנה. הקרם כמעט נשפך החוצה, ומבחוץ אפשר היה לראות שהבצק נאפה בשכבות שמזכירות קרואסון. לא שמתי לב לשם המדויק, אבל המראה המטורף שלהם הספיק כדי שאנשים מסביב יחטפו אותם למגשים שלהם בקצב.
לחם האפונה המתוקה נמכר ב-$2.60. הבצק נחתך למעין פסים לפני האפייה, וביניהם אפשר היה לראות את הממרח הירוק והמתוק של האפונה. מלמעלה פוזרו שקדים מולבנים שהפכו את הניגודיות הצבעונית הזו לבולטת אפילו יותר. אם אתם מכירים את לחם השעועית האדומה הקלאסי – זו פשוט הגרסה הירוקה שלו. לחם הנקניקייה היה גדול בצורה מרשימה, כשהקצוות של הנקניקייה מציצים החוצה באגרסיביות, ומלמעלה פוזרו גרגירים פריכים שהזכירו קינואה ונאפו היטב עם הבצק.
פינת הלחמים הפרוסים (לכריכים)
היה שם אזור שלם שהוקדש רק לסוגי לחמים פרוסים לבית. לחם חיטה מלאה עלה כ-$3.30, והשלט ציין שהוא מכיל 70% קמח מלא; גם הצבע היה שונה בבירור, חום כהה הרבה יותר מלחם רגיל, וזה נראה כבד, עשיר ומשביע. לחם האורז תומחר ב-$3.70, ועשוי כמובן מקמח אורז במקום חיטה; הוא נאפה בגוש אחד של שש קוביות שאפשר פשוט לתלוש אחת אחת. לחם החלב עלה כ-$3.50. הדפנות שלו היו תפוחות וגבשושיות, מה שהפך אותו להכי גדול מכולם שם. מדובר בלחם הפרוס הכי קלאסי, בסיסי ורך שיש.
גם אם הייתי בא רק כדי לקנות כיכר לחם פשוטה למשפחה, היה לוקח לי שעות לבחור כאן.
ויטרינת העוגות
כנראה בגלל שזו הייתה שיא עונת התותים, כל העוגות היו מבוססות על תות. עוגת 'שדה תותים' ב-$28.80, שדה תותים ושוקולד ב-$29.50, והגרסה שעשויה מאורז עלתה $22.20 וכללה גם סימון של 'ללא גלוטן'. הבנייה של העוגה אפשרה לראות את חתכי התותים מסודרים בשכבות דרך הזכוכית, מה שנתן לה מראה מרהיב במיוחד.
לידן היו שתי עוגות טבעוניות: עוגת קצפת טבעונית ($25.90) ועוגת קצפת שוקולד טבעונית ($26.60). היה כתוב במפורש שאין בהן חלב או ביצים, אבל מבחינה ויזואלית אי אפשר היה להבדיל בינן לבין עוגות קונדיטוריה רגילות. ברשימת הרכיבים צוין שהם משתמשים בקרם על בסיס שיבולת שועל. למרות שממש לא תכננתי לקנות עוגה היום, מצאתי את עצמי עומד מול הוויטרינה הזו ובוחן הכל מקרוב.
מגוון העוגות היה רחב בהרבה משחשבתי בתחילה. היו שם כמה עוגות חמודות בצורת חיות; עוגת 'מונג-ניו-ג'ו' ($25.90) שקושטה בקרם לבן עגלגל עם תותים ואוכמניות מעל. לידה עוגת ארנב ב-$26.60, עם אוזניים ארוכות והכל, ועוגת קרם מנגו ב-$25.10 שפשוט בלטה מרחוק עם הצבע הצהוב הזוהר שלה.
עוגת הדרקון הכחול ($26.60) התהדרה בקישוט מרשים ודרמטי של דרקון כחול למעלה. אני לא יודע אם זה הוכנן במיוחד לשנת הדרקון בקוריאה או שזה סתם עיצוב מגניב, אבל המבט שלי נשאר עליה הכי הרבה זמן. עוגת לב השוקולד תומחרה ב-$21.40. היא הייתה הזולה ביותר בין העוגות בוויטרינה, והוגשה ישירות בתוך כלי שקוף שמזכיר קערת זכוכית אלגנטית.
מחלקת הכריכים
אחרי שעברתי את אזור העוגות הגעתי לפינת הכריכים, שהייתה גם היא גדולה למדי. כריכי ג'בטה עטופים בנייר דמוי עיתון וקשורים בסרט צבעוני נערמו במגשים בסטייל אירופאי, ובצד ימין, עמדו בשורה כריכים עגולים בסגנון המבורגר בתוך אריזות פלסטיק שקופות. הופתעתי שלמאפייה יש מבחר כל כך גדול ומושקע רק של כריכים.
כריכי הג'בטה חולקו ל: עוף ברביקיו, שרימפס ופסטו בזיליקום, חזה עוף, ומוצרלה. אלה שהעטיפה שלהם נקרעה עד החצי הציגו לראווה את התכולה המגוונת שלהם כדי לגרות את הלקוחות. עוף הברביקיו בלט עם צבע כהה ועשיר של עוף צלוי היטב, ובגרסת השרימפס-פסטו ראו בבירור את השכבות של השרימפס, העלים והגבינה.
ג'בטת המוצרלה הגיעה בשתי צורות: אחת עטופה בנייר עיתון, והשנייה עם לחמנייה עגולה בתוך אריזת פלסטיק קשיחה. זו שבאריזה הייתה כל כך מפוצצת בעלי חסה טריים שצצו החוצה, עד שהיה נראה שהמכסה נסגר ממש בקושי ובלחץ.
כריך פסטרמת הביר-האם (Beer ham) ישב בקופסה שקופה כשהחתך שלו פונה קדימה, והציג בגאווה פסטרמת חזיר כבושה דחוסה, ביצה קשה, חסה טרייה וסלט טונה-מיונז. הגוון הורדרד החי של הנקניק בלט בצורה מושלמת. באתי בכלל למאפייה בשביל קצת לחם, אבל הפינה הזו גרמה לי לחשוב שאפשר בקלות לסגור פה אחלה של ארוחת צהריים מלאה.
עוגיות ומארזי מתנה
על האריזות התנוסס הכיתוב המפוצץ "הבית של אלוף גביע האפייה העולמי, פריז צרפת", שתפס לי מיד את העין וגרם לזה להיראות סופר מקצועי. עוגיות שטוחות מצופות שוקולד ועוגיות עגולות עם שקדים פרוסים חיכו בשקיות שקופות של המותג, מוכנות להפוך למתנה ברגע.
לידן, עוגיות שוקו-לוואן, רויאל שוקולד ועוגיות קוקוס באריזות אישיות נדחסו בצפיפות על מגש שחור. היו גם עוגיות שסימנו שנעשה שימוש ב-50% קמח אורז, וחלקן אפילו קיבלו הטבעה ישירה של הלוגו על גבי העוגייה עצמה. ההטבעה הייתה כל כך חדה ויפה, שאפשר היה לדעת של מי הן עוד לפני שבכלל פותחים את האריזה.
בצד אחד עמדה תצוגה מרשימה של קופסאות עוגיות. מארזים של 5 או 8 עוגיות בקופסאות כחולות יפהפיות, כשכל עוגייה ארוזה בנפרד ומונחת בשורה. נראה שאנשים שרוצים להביא מזכרת שווה מדג'אן או מתנה יפה לחג מגיעים ישר לפה ופשוט בוחרים מארז.
מה שבסוף קניתי
בסופו של דבר, בחרתי לקחת רק את הג'וק-פא-פריגל ולחמניית מוקה (Mocha bun). המאפה המלוח שהחזיק מעמד לבדו בין כל המתוקים פשוט קרץ לי יותר מדי. את לחמניית המוקה הגישו לי בשקית נייר שעליה היה כתוב בגדול ובגאווה "לחמניית מוקה מרחפת". שם די יומרני ומלא ביטחון עצמי בשביל אריזת נייר פשוטה, לא?
כשיצאתי החוצה מהמאפייה, השמש הייתה חזקה ממה שזכרתי. אולי בגלל שזה היה קיץ, הבדלי הטמפרטורות בין המאפייה הממוזגת מאוד לבין הרחוב הלוהט היו משמעותיים, והתחלתי להזיע בדרך לחניון כשאני סוחב את שקית הקניות הכחולה של Harehare ביד.
אם יש חיסרון אחד למקום הזה, זה שאין שם באמת איפה לשבת לאכול בכיף. היו כמה כיסאות ליד הכניסה, אבל מכיוון שזה מעבר של לקוחות שנכנסים ויוצאים, זה הרגיש קצת מביך וצפוף לשבת שם ולנשנש. אז פשוט לקחתי את השקית שלי וחזרתי ישירות לרכב.
כנכנסתי לאוטו, הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את השקית של הפריגל. ריח מלוח של בצל ירוק מילא מיד את החלל, ואשתי, שישבה במושב שליד, ירתה "מה זה?" ולקחה ביס ראשון בלי להתבלבל בכלל. היא תמיד מתפלאת מהשילובים במאפיות קוריאניות וחושבת שזה מוזר, אבל הפעם, בלי להגיד מילה נוספת, היא פשוט לקחה עוד ביס. לא הבנתי אם זה אומר שהיא אהבה את זה או לא, אבל זה בהחלט היה מספיק מבחינתי.
את לחמניית המוקה אכלנו רק כשהגענו הביתה, וכנראה שיש סיבה שקוראים לה "מרחפת", כי המרקם שלה באמת היה קליל בצורה קיצונית. הקרום היה קלוי ופריך מבחוץ, אבל הפנים פשוט נמס בפה. הטעם של קפה מוקה היה עדין מאוד, אז מי שמצפה לטעם עז וחזק של אספרסו עלול להתאכזב מעט.
הסיבוב במאפייה לקח לי הרבה יותר זמן משתכננתי מראש. אבל ככה זה כשאתה נכנס למקום שמוכר פחמימות מטורפות ומסתכל על המגוון, לא משנה איפה אתה נמצא בעולם – הזמן פשוט עף.