סושי בקוריאה — סט ב-$18 שהפתיע אותי ברצינות

כשבאמצע טיול בקוריאה מתחשק לך משהו אחר

כשמטיילים בקוריאה, מגיע רגע — בדרך כלל אחרי כמה ימים — שבו התפריט מתחיל לחזור על עצמו. תבשיל קימצ׳י, סמגיופסל (בשר על הגריל), בי-בים-באפ, טוקפוקי. הכול טעים, אבל כשאוכלים את אותו דבר שוב ושוב, מגיע יום שבו פשוט מתחשק משהו אחר. וכאן יש אופציה שאולי נשמעת מוזרה אבל עובדת מעולה — סושי בקוריאה.

למה אוכל יפני בקוריאה? — שאלה לגיטימית, אבל אני בעצמי קוריאני ויכול להגיד לכם שאצלנו אוכל יפני הוא חלק מהיומיום. ראמן, טונקאצו (שניצל יפני), סושי, אודון — יש בכל שכונה. קוריאה ויפן נמצאות פחות משעתיים טיסה אחת מהשנייה, כך שתרבויות האוכל שלהן התערבבו באופן טבעי לאורך עשרות שנים. לכן הרמה של אוכל יפני בקוריאה ממש גבוהה.

היום אני רוצה לספר על הסושי. יצאתי עם חבר למסעדת סושי סט מתמחה בקוריאה.

ככה נראה הסושי שהגיע ממסעדת הסושי סט הקוריאנית. סלמון, טונה, היראמה (דג שטוח), צלופח, בקר, טאמאגו (חביתה יפנית) — הכול בצלחת אחת עם מגוון מטורף. בקוריאה, בדומה ליפן, יש תרבות של אכילת דגים נאים (סשימי), ולכן פירות הים בדרך כלל טריים ויש לא מעט מסעדות סושי ברמה גבוהה.

גם אני אכלתי סושי ביפן, וברור, כמולדת הסושי — היה מעולה. אבל מבחינת תמורה למחיר, בקוריאה היה נדיב יותר. ביפן, כדי לאכול מגוון וכמות דומים, המחיר עלה משמעותית. הטעם לא זהה ב-100%, אבל הסושי הקוריאני באמת קרוב לרמה היפנית.

ובקוריאה יש גם סושי שביפן כמעט לא תמצאו. סושי בקר או סושי קימצ׳י לבן — אלה דברים שקיימים רק במסעדות סושי קוריאניות, והעובדה שהמנות הקוריאניות האלה משתלבות בתפריט באופן טבעי — זה חלק מהכיף של לאכול סושי בקוריאה. על זה ארחיב בהמשך.

סוגי מסעדות סושי בקוריאה וטווחי מחירים

קודם כול, משהו שכדאי לדעת כשבוחרים מסעדת סושי בקוריאה. המסעדות מתחלקות לשלושה סוגים עיקריים, וכל אחד עם מחיר ואווירה שונים לגמרי.

הסוג הראשון הוא אומאקאסה. ביפנית זה אומר ״אני סומך עליך״ — השף מרכיב תפריט טעימות מחומרי הגלם של אותו יום ומגיש חתיכה אחרי חתיכה. בקוריאה, אומאקאסה עולה בין ₩70,000 ל-₩200,000+ (בערך $50–$150+) לסועד. הולכים לשם לאירועים מיוחדים או כשרוצים את חוויית הסושי הכי רצינית.

הסוג השני הוא סושי מסוע — סושי שנע על מסוע וכל אחד לוקח מה שבא לו. המחיר משתנה לפי צבע הצלחת, ובדרך כלל ב-₩15,000–₩25,000 (בערך $10–$18) לסועד אפשר לאכול עד שפוקעים.

הסוג השלישי הוא מסעדת סושי סט. מזמינים סט סושי ומקבלים כמה סוגים של סושי בצלחת אחת, בתוספת תוספות כמו מרק מיסו, סלט, אודון, טמפורה, קינוח — הכול מגיע אחד אחרי השני כמו תפריט טעימות. ₩20,000–₩35,000 (בערך $14–$25) לסועד.

היום הלכתי בדיוק לסוג השלישי — מסעדת סושי סט. ₩25,000 (בערך $18) לסועד, ₩50,000 (בערך $36) לשניים. בואו נהיה כנים — זה לא זול. בקוריאה ארוחה רגילה עולה ₩10,000–₩15,000 (בערך $7–$11), אז זה בהחלט יקר יחסית. באותו סכום אפשר ללכת לבופה סושי ולאכול כמה שרוצים. אבל כשרואים מה מגיע בסט, מתחילים להבין למה המחיר הזה.

מה שמגיע לפני הסושי עצמו

כשמתיישבים, הסושי לא מגיע מיד. קודם מתחילות להגיע התוספות, אחת אחרי השנייה.

קודם כול מגיעה מגבונת לחה. סושי אפשר לאכול גם עם מקלות וגם עם הידיים, ולכן נותנים מגבונת לפני הארוחה כדי לנקות את הידיים.

אחרי זה מגיע סלט כרוב. דבר פשוט — כרוב עם רוטב קרמי — אבל התפקיד שלו הוא לפתוח קלות את התיאבון לפני הסושי העיקרי.

ואז מגיע הדבר הזה — דייסת אבלון (צ׳ונבוק-ג׳וק). דייסה במסעדת סושי? נשמע מוזר, אבל במסעדות סושי סט קוריאניות זה דבר די מקובל. סושי הוא בבסיס אוכל קר, אז במקום לזנק ישר, מחממים קודם את הבטן עם הדייסה החמה — ככה העיכול נוח יותר וגם הטעם של הדג מורגש טוב יותר.

מרק דואנג׳אנג קוריאני מול מרק מיסו יפני

וזה מרק מיסו — מרק יפני מממרח סויה מותסס. גם בקוריאה יש גרסה משלהם שנקראת דואנג׳אנג-גוק, אבל למרות ששניהם ״מרקים מממרח סויה מותסס״, הטעם שונה לגמרי.

הסידור המלא של השולחן לפני הסושי

כשהסידור הזה מסתיים, השולחן כבר נראה די עמוס. מגבונים, סלט, דייסת אבלון, מרק מיסו, גארי (ג׳ינג׳ר כבוש שאוכלים בין חתיכות הסושי כדי ״לנקות״ את הטעם) — הכול מסודר לשניים. והסושי עדיין לא הגיע. עם הכמות הזאת, ₩25,000 (בערך $18) כבר מתחיל להישמע הגיוני.

חשיפת סושי הסט — כמה מגיע בצלחת אחת

ועכשיו — הסושי הגיע.

בצלחת אחת — טאמאגו (ביצה), היראמה (דג שטוח), סלמון, טונה, נגיטורו (טונה טחונה), מגילת מלפפון, אבורי סלמון (סלמון צרוב בלהבה), בקר, צלופח וקימצ׳י לבן. כל כך הרבה סוגים שלא יודעים מאיפה להתחיל, וזה בדיוק הכיף של הסט הזה. החבר שלי ישר תפס את סושי הבקר, ואני התחלתי מההיראמה. מזמינים את אותו דבר, אבל כל אחד אוכל בסדר אחר.

אם אסביר על כל אחד בנפרד זה לא ייגמר, אז בחרתי רק את אלה שעשו לי את הרושם הכי חזק.

סושי שיש רק בקוריאה — סושי בקר

הדבר הראשון שאני רוצה לספר עליו הוא סושי הבקר. זה משהו שבמסעדת סושי יפנית כמעט לא תמצאו — זה דבר קוריאני מובהק.

האנו (Hanwoo) — ככה קוראים לבקר הקוריאני — נחתך לפרוסות דקות, מונח על האורז ונצרב קלות מבחוץ בלהבה. שמים את זה בפה וחום הגוף ממיס את השומן, והוא פשוט נמס על הלשון. בתמונה רואים — הבשר הרבה יותר גדול מהאורז ומשתלשל משני הצדדים. חתיכה אחת בלבד כבר נותנת סיפוק רציני.

קוריאה היא מדינה שבה יש מסורת של אכילת בקר נא. יוקהואה (yukhoe) הוא מאכל מסורתי של בקר נא עם תיבול, ומאותה מסורת התפתח גם לשים בקר על סושי. ביפן סושי זה כמעט תמיד פירות ים, אבל בקוריאה סושי בקר פשוט יושב בתפריט כמו הדבר הכי טבעי בעולם. גם החבר שלי תפס את זה ראשון ובסוף אמר שזה היה הכי טעים.

אותו סלמון, טעם שונה לגמרי — אבורי מול נא

הבא בתור הוא הסלמון, והדבר המעניין הוא שהגיע בשני סוגים. אחד — אבורי סלמון, צרוב קלות מבחוץ בלהבה. השני — סלמון נא לגמרי, שלא נגע בו שום חום.

אבורי הסלמון — יש לו סימני להבה בחוץ אז יש ריח קלוי ואגוזי, מבחוץ הוא קצת מבושל אבל מבפנים עדיין נא וטרי לגמרי. הסלמון הנא — קר לגמרי, קודם מגיע מרקם משיי רך, ובכל לעיסה השמנוניות האופיינית של הסלמון מתפשטת — אגוזית וקצת מתוקה.

אותו דג ושני טעמים כל כך שונים — בדיוק בזה הכיף של סושי. לשים את אותו מרכיב בשתי דרכים בסט — זה מהלך חכם. מה יותר טעים? בכנות — עניין של טעם, אבל אני העדפתי את האבורי.

עוד משהו שיש רק בקוריאה — סושי קימצ׳י לבן

זה סושי קימצ׳י לבן. לא קיים ביפן — רק במסעדות סושי קוריאניות.

קימצ׳י לבן (בק-קימצ׳י / baek-kimchi) הוא סוג של קימצ׳י קוריאני, אבל שונה מהקימצ׳י האדום והחריף שכולם מכירים. אין בו צ׳ילי אדום אז הוא לא חריף — יש לו טעם חמצמץ ומרענן. חותכים אותו דק ושמים על האורז. כשאוכלים סושי דגים ברצף, הפה יכול להרגיש קצת כבד. אז אוכלים חתיכה אחת מזה והפה חוזר להיות נקי ורענן. תפקיד דומה לגארי (ג׳ינג׳ר כבוש), אבל הטעם בכיוון שונה לגמרי.

אם אוכלים סושי בקוריאה, את זה חובה לנסות. זה סושי שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.

למי שדג נא קצת מפחיד — סושי צלופח

זה סושי צלופח, ואם הייתי צריך להמליץ על דבר אחד למי שלא מת על דג נא — הייתי בוחר בזה.

בדרך כלל סושי צלופח מזוהה עם רוטב סויה מתקתק, אבל כאן הוא הגיע בלי רוטב — רק צרוב קלות בלהבה מבחוץ. מצד העור יש מרקם פריך קל, ומבפנים הבשר רך ונמס. בלי רוטב, הטעם הטבעי של הצלופח — עדין ואגוזי — מורגש ישירות. יש שמנוניות בדיוק כמה שצריך, שעם כל לעיסה הטעם האגוזי עולה אבל בלי להרגיש כבד. גם ריח הדג כמעט לא קיים, ולכן גם אנשים שזו הפעם הראשונה שלהם עם סושי, או כאלה שדג נא מפחיד אותם, לרוב אומרים שסושי צלופח — בסדר גמור.

היראמה, טאמאגו — בקצרה על השאר

גם על השאר אעבור בקצרה. היראמה (דג שטוח) מאופיין בבשר לבן, חצי שקוף — הטעם לא שמנוני כמו סלמון או טונה, אלא עדין ונקי. יש מרקם קפיצי וגמיש בלעיסה, אז אם אוכלים לסירוגין עם הסלמון הרך, הניגוד ברור מאוד. עם קצת וואסאבי מעל, העדינות של ההיראמה והחריפות של הוואסאבי פשוט עובדים ביחד.

טאמאגו הוא חביתה יפנית — ביצים עם קצת סוכר ודאשי (מרק יפני), מגולגלות בשכבות דקות ואפויות, מונחות על אורז ועטופות בנורי (אצות ים). טעם מתקתק ומרקם לח. אנשים שדג נא לא עושה להם וילדים בפרט — בדרך כלל אוהבים את הטאמאגו.

כל הסושי סט — כמה מגיע במושב אחד

כשמסתכלים על כל הסט ביחד — מהטעם העדין של הדג הלבן, דרך השמנוניות האגוזית של הסלמון והטונה, הניחוח של האבורי הצרוב, מרקם הבקר הנמס, הרכות של הצלופח, הרעננות של הקימצ׳י הלבן ועד הטאמאגו המתוק — אפשר לחוות את הכול במושב אחד. גם המגוון וגם הכמות נדיבים מספיק — בין אם זו הפעם הראשונה שלכם עם סושי ובין אם אתם אוכלים באופן קבוע, הסט הזה מספק.

אבל בכנות, היה דבר אחד שקצת אכזב. האורז. בסושי טוב, האיזון בין הדג לאורז הוא הליבה, ובכמה חתיכות האורז היה קצת גדול מדי — הרגשתי קודם את האורז ורק אחר כך את הדג. ברוב החתיכות היחס היה בסדר, אבל בכמה מהן — לא. למחיר של ₩25,000 (בערך $18) זה ברמת הסבירות, אבל אם אתם קפדניים, כדאי לדעת.

מיני אודון, טמפורה, קסטלה — השאר שכלול בסט

אחרי הסושי הגיע מיני אודון (מרק אטריות יפניות עבות). אחד עם טמפורה מעל, השני עם טופו מטוגן. אבל באמת מיני — גודל קטנטן. הכמות מועטה ונגמרת מהר, אבל המרק החם בין חתיכות הסושי הקרות מחמם את הבטן בדיוק בתזמון הנכון. זה לא עניין של כמות — זה קערה לשם הקצב של הארוחה.

גם טמפורה (טיגון יפני בבלילה קלה) היתה חלק מהסט. טמפורת שרימפס, טמפורת בטטה וטמפורת דג קטנה — הכול בצלחת אחת, והשרימפס היה ממש גדול. מבחוץ פריך ומבפנים השרימפס עם מרקם קפיצי ועסיסי. כשאוכלים רק סושי ואודון, מגיע רגע שבו מתחשק משהו מטוגן, ובדיוק שם הטמפורה מגיעה.

הקינוח האחרון היה קסטלה (עוגת ספוג יפנית). חום מבחוץ עם שכבת אפייה קלה, צהוב ורך מבפנים — מתוק אבל לא כבד, אז אחרי כל הסושי עם הדג הוא מגיע בדיוק כמנקה חך מושלם. במסעדות סושי קוריאניות די נפוץ להגיש קסטלה כקינוח בסוף.

איך אוכלים סושי — אם זו הפעם הראשונה, תזכרו רק את זה

ייתכן שיש ביניכם כאלה שמעולם לא אכלו סושי, אז גם על הדרך לאכול אותו אעבור בקצרה.

ביטויים בקוריאנית שאפשר להשתמש בהם במסעדת סושי

לא יודעים קוריאנית? אין בעיה. פשוט תראו את המשפטים האלה למלצר מהמסך.

בטיול בקוריאה — ארוחת סושי אחת שווה לשלב

לאכול אוכל יפני בקוריאה זה לא סתם שינוי טעם — זו חוויה. אותו סושי, אבל עם סושי בקר וסושי קימצ׳י לבן שקיימים רק בקוריאה, יוצא משהו שונה מיפן ומעניין באמת.

אין חוק שאומר שבטיול צריך לאכול רק אוכל קוריאני כל יום. דווקא להפך — אם משלבים באמצע ארוחה אחת שונה, האוכל הקוריאני ביום שאחרי מרגיש מחדש. כשבטיול בקוריאה הטעם מתחיל להתעייף, שלבו ארוחת סושי סט אחת. $18 אולי נשמע קצת יקר, אבל כשתראו את כל ההרכב הזה מול העיניים — תשנו דעה.

פוסט זה פורסם לראשונה באתר https://hi-jsb.blog.