ברביקיו פירות ים קוריאני — צדפות על הגריל

בלי שום תוכנית — ופתאום הגענו לפה

לא היה שום תכנון מיוחד. השגרה שיעממה אותנו, אז אמא, אחי, אשתי ואני — ארבעתנו נכנסנו לאוטו ונסענו עד גונסאן (Gunsan), עיר חוף בערך 3 שעות דרומית-מערבית מסיאול. במקור רצינו להגיע לבית קפה באיי גוגונסאן (Gogunsan Archipelago), אבל ממש ליד היתה מסעדת פירות ים אז פשוט נכנסנו. בסוף, מה שנשאר בזיכרון מאותו יום היתה דווקא המסעדה הזאת, הרבה יותר מבית הקפה.

הפוסט הזה לא בא להמליץ על המסעדה הספציפית הזאת. הוא בא להראות לכם איך אוכלים פירות ים על חוף הים בקוריאה. בין אם זה בוסאן, אינצ׳ון, גאנגנונג או ג׳ג׳ו — ברגע שמגיעים לקרבת הים, מסעדות גריל צדפות כאלה יש בכל מקום. בקוריאה יש תרבות של להניח פירות ים חיים על פלנצ׳ה חמה והלקוח בעצמו צולה ואוכל — זה ברביקיו פירות ים בסגנון קוריאני.

סט גריל צדפות — מה הגיע על הפלנצ׳ה

הזמנו סט גריל צדפות וככה זה הגיע. אבלון (חלזון ים), סקאלופ (צדפות), מולים, שרימפס ואפילו צ׳אדולבאגי (פרוסות דקות של חזה בקר תחתון) — ועל כל זה נבטי סויה, פטריות אנוקי, עירית, טופו וגבינה, ירקות וצדדיות עד הגג. במסעדות גריל צדפות לחוף הים בקוריאה לא מגישים רק פירות ים — הרבה מקומות מוסיפים גם בקר כחלק מהסט. אכלנו ארבעה אנשים והחשבון יצא בערך 100,000 וון, כלומר בערך 25,000 וון לאדם — בדולרים זה $18-20. בהתחשב באזור תיירותי, הכמות היתה נדיבה מאוד. בכלל תהינו אם נצליח לסיים את הכל.

אבלון צלוי — עם הקונכייה בשלמותה, בסגנון קוריאני

לצלות אבלון שלם עם הקונכייה ישירות על הפלנצ׳ה — זה הסגנון הקוריאני. גם בחו״ל אבלון ידוע כמרכיב פרימיום, אבל החוויה של לצלות אבלון חי במקום ולאכול אותו מיד — את זה קשה למצוא מחוץ לחופי קוריאה. כשצולים עם הקונכייה, המיצים בפנים מתחילים לבעבע לאט והבשר מתבשל בהדרגה. כשזה מוכן ומרימים את החתיכה — המרקם גמיש אבל רך, וטעם הים מתפשט בכל הפה.

אכלתי אבלון גם בבוסאן וגם בג׳ג׳ו, ובכנות — את הטעם של האבלון עצמו קשה להרגיש בהבדל גדול בין אזורים שונים. מה שמשנה יותר זה המצב — שאתה יושב מול הים ואוכל משהו שרגע צלית. הסיטואציה הזאת היא שמשנה את הטעם.

סקאלופ — מרקם רך שונה לגמרי מהאבלון

גם סקאלופ הוא מנה שחייבת להיות בגריל צדפות קוריאני. כשמניחים על הפלנצ׳ה, הקונכייה נפתחת והמיצים בפנים מתחילים לבעבע — החלק העגול באמצע, ה״גוואנג׳ה״ (השריר), הוא הכוכב האמיתי. כשהוא מתבשל יש לו טעם מתקתק וערמוני. אם לאבלון יש מרקם גמיש, שריר הסקאלופ נוטה יותר לרך ונמס בפה.

מקרוב רואים שגם שרימפס גדולים מסודרים שם, ושריר של ״קי-ג׳וגה״ (צדפה גדולה בצורת מניפה) חתוך לפרוסות עבות הגיע בנפרד. הכדורים העגולים שלצד הם כדורי פירות ים. ובאמת, מה שהכי נשאר בזיכרון מהיום הזה לא היה האבלון ולא הסקאלופ — אלא דווקא כדורי פירות הים האלה. מבחוץ הם מתקרמים ונהיים פריכים, ומבפנים בשר פירות הים מתפוצץ ויוצא שטף של מיצים. בתפריט כמעט לא שמת לב אליהם, אבל אחרי שטעמנו — הם היו הכי טובים.

על פלנצ׳ה אחת — פירות ים, בשר וירקות, הכל

בתמונה הכללית זה נראה ככה. סקאלופ, שרימפס, מולים וצ׳אדולבאגי על פלנצ׳ה אחת, ומסביבם נבטי סויה ופטריות אנוקי עוטפים. רוב מסעדות גריל הצדפות בחוף הים בקוריאה עובדות בדיוק בסגנון הזה.

את הסקאלופ אכלנו בשתי דרכים. אחת — מבושלת עם הקונכייה, והשנייה — השריר מופרד ונצלה ישירות על הפלנצ׳ה. עם הקונכייה — המיצים נשארים בפנים אז זה עסיסי ורך. בנפרד על הפלנצ׳ה — השטח מקבל גוון מוזהב והמרקם נהיה יותר שמנמני וגמיש. אותו סקאלופ בדיוק, אבל לפי השיטה מרגיש כמו מנה אחרת לגמרי — מעניין. גם אנשים שלא אוהבים ריח ים אוכלים בכיף את הגרסה הצלויה ישירות על הפלנצ׳ה.

גבינה על שריר צדפה? ברצינות?

זה מגש שהגיע בנפרד — שריר של קי-ג׳וגה (צדפה גדולה) חתוך לפרוסות עבות ועליו מוצרלה בשפע. הכדורים העגולים לצד הם כדורי פירות ים, שגם אותם שמים על הפלנצ׳ה לצלייה. בקוריאה להוסיף גבינה על גריל צדפות זה כבר דבר מקובל למדי. כששמים גבינה על השריר וצולים ביחד, הגבינה נמסה ומתערבבת עם הטעם המלוח של פירות הים. מי ששומע על זה בפעם הראשונה יכול לחשוב שזה מוזר. אבל ברגע שטועמים — מבינים מיד.

צ׳אדולבאגי וסאמהאפ — השילוב הבסיסי של גריל צדפות קוריאני

גם צ׳אדולבאגי הגיע כחלק מהסט. אלה פרוסות דקות מאוד מהחלק התחתון של חזה הפרה — שכבות של שומן לבן בין שכבות של בשר אדום, וזה מה שמאפיין אותו. על הפלנצ׳ה השומן נמס ראשון, שמן טעים מתפשט לכל הכיוונים והבשר מתבשל תוך שניות ספורות. בקוריאה צ׳אדולבאגי מגיע עם גריל צדפות כמעט כברירת מחדל — כשעוטפים ביס אחד עם פירות ים, בשר וירקות ביחד, קוראים לזה ״סאמהאפ״. מה שהגיע כאן היה הנאו (בקר קוריאני פרימיום), אז טעם האומאמי של השומן היה עמוק בהרבה מבקר רגיל.

ירקות ותוספות — כל זה בסיסי בסט

לא רק פירות ים ובשר — גם ירקות מגיעים ערימה ענקית בצד. נבטי סויה נערמים כמו הר, ולידם קימצ׳י ותוספות צדדיות נוספות.

מקרוב רואים שליד הנבטים יש נייר אורז שרוי במים, פטריות אנוקי וטופו מסודרים זה לצד זה. לשים על נייר האורז צ׳אדולבאגי צלוי, שריר סקאלופ ונבטים ולגלגל — זה היה מצוין. מרגיש כמו ספרינג רול וייטנאמי, אז גם תיירים יכולים לאכול בלי שום בעיה.

גם פטריות אנוקי, טופו ועירית הגיעו צלחת מלאה. זה לא הוזמן בנפרד — כלול בסיסי בסט. מסעדות גריל צדפות בחוף הים בקוריאה נוטות לתת תוספות ביד נדיבה.

בקוריאה כל התוספות הצדדיות בחינם

רגע, בואו נדבר על התוספות הצדדיות. במסעדות קוריאניות כשמזמינים מנה עיקרית, תוספות צדדיות שנקראות ״באנצ׳אן״ מגיעות אוטומטית — וזה לגמרי בחינם. זה לא טיפ או מחווה מיוחדת, זאת פשוט התרבות הקולינרית של קוריאה. מטיילים מחו״ל נהיים בדרך כלל די מופתעים מזה.

זה ג׳אנגאג׳י. ירקות כמו צנון או שום כבושים ברוטב סויה — טעם מתקתק-מלוח. מצוין לרענן את הפה בין ביסים של בשר.

קימצ׳י. על זה לא צריך להסביר. בכל מסעדה קוריאנית שתלכו אליה — זה תמיד יהיה שם. הבסיס של הבסיס.

קקדוגי. צנון חתוך לקוביות ומעורבב באבקת פלפל אדום — יש לו מרקם פריך יותר מקימצ׳י, אז כשאוכלים אותו עם בשר שמנוני או פירות ים זה מרענן את הפה.

זה מיונגי-נאמול. עלי שום בר כבושים ברוטב סויה — שמים על העלה בשר צלוי או שריר סקאלופ, עוטפים ואוכלים. יש לזה טעם ארומטי ומפחית את תחושת השומן. זה משמש כ״ירק לעטיפה״ — כלומר עלה שבו עוטפים את האוכל.

מתחילים לצלות ברצינות

את הצ׳אדולבאגי שמים ככה על נבטי סויה ועירית וצולים ביחד כמו טיגון. קודם פורסים שכבת ירקות ומעליה שמים את הבשר — הלחות של הירקות עולה למעלה והבשר מתבשל בלי להישרף, נשאר עסיסי. כשהכל מוכן, הבשר והירקות מתערבבים ונתפסים ביחד במקלות אכילה אחד — וזה הרבה יותר טוב מלאכול כל דבר בנפרד.

ברגע שמתחילים לשים על הפלנצ׳ה, נפתח מחזה כזה. האבלון מרגיש את החום ומתפתל בתוך הקונכייה, לידו שריר הסקאלופ מזדהב יפה, והשרימפס עוברים מאפור-כחול לאדום בהדרגה. איש הצוות הגיע בהתחלה לכוון את עוצמת האש והסביר את הסדר. קודם אבלון וסקאלופ, כשמתבשלים קצת שמים את הצ׳אדולבאגי, ובסוף מכסים עם נבטי סויה ועירית. שרימפס פשוט שמים בפינות הפנויות פה ושם.

התהליך של לצלות בעצמך הוא הקסם של פירות ים קוריאניים

כשמתחילים לצלות ברצינות, על הפלנצ׳ה מתפרצת מהומה. שומן הצ׳אדולבאגי מרחש ומפזז, הנבטים סופגים לחות ומשמיעים צלילי ״צ׳ססס״, השרימפס כבר אדומים ומוכנים. עשן, צלילים, ריחות — התהליך הזה בעצמו הוא הקסם הכי גדול של מסעדות פירות ים על חוף הים בקוריאה, לדעתי. לא סתם מקבלים אוכל מוכן ואוכלים — אתה צולה בעצמך, רואה את זה מתבשל, תופס בתזמון הנכון ואוכל — כל התהליך הזה הוא הארוחה.

כשהאבלון מרגיש את החום על הפלנצ׳ה, הוא מתפתל בתוך הקונכייה. זה חי ונצלה ישירות, אז מי שרואה בפעם הראשונה יכול קצת להיבהל. תוך כדי בישול, מיצים מבעבעים ויוצאים דרך שולי הקונכייה — אם אוכלים גם את המיצים האלה, טעם הים נכנס ישירות לפה.

כששמים סקאלופ עם הקונכייה ומבשלים, המיצים מצטברים בפנים ככה. זה טעם אחר ממה שהיה כשהפרדנו את השריר וצלינו ישירות — הגרסה עם הקונכייה שומרת על המיצים ולכן היא יותר עסיסית ורכה. עם צלילי ה״צ׳ססס״ וריח העשן שעולה — רואים בעיניים, שומעים באוזניים, מריחים באף — כשאוכלים ככה, הטעם מורגש כפול, באמת.

אכלתי בהרבה מקומות — בואו נהיה כנים

דבר אחד בכנות — אכלתי פירות ים בחוף הים בקוריאה במקומות רבים, וקשה לי להגיד שכאן היה הכי טעים באופן מוחלט. בשוק ג׳אגאלצ׳י בבוסאן המגוון הרבה יותר רחב, ובג׳ג׳ו אני זוכר שהאבלון היה גדול יותר. גם בערים פנימיות באותו מחיר יש מקומות עם מיני-קורס כולל סאשימי. עם זאת, בהתחשב בכך שזה אזור תיירותי — האיכות היתה בסדר, והכמות מעל לציפיות. מעל הכל, הערך האמיתי של המסעדה הזאת לא היה באוכל עצמו, אלא בסיטואציה של לאכול ממש מול הים.

לא רק האוכל — גם הנוף מהחלון

אבל מה שהיה טוב במסעדה הזאת לא היה רק האוכל. כשיושבים ליד החלון, מעבר לזכוכית הגדולה רואים ישירות את הים. זה היה סתיו אבל חם מהצפוי, אז בחרנו מושב ליד החלון בפנים במקום הטרסה בחוץ. יש טרסה עם דקלים ושמשיות — ביום יפה אפשר גם לאכול בחוץ.

בכל שולחן יש פלנצ׳ה מותקנת והמרווחים בין השולחנות גדולים, אז אפשר לאכול בנוחות בלי לדאוג לשכנים. כשצולים פירות ים יוצא קצת עשן, אז מרווח כזה באמת נחוץ.

לאכול מול הים — מסעדה קוריאנית על החוף

יוצאים החוצה וזה הנוף. ממש מול — נמל, ומעבר לו — איים באופק. הרבה מסעדות פירות ים בחוף הים בקוריאה מציעות אפשרות לאכול ככה עם נוף לים — ושאותו אוכל מרגיש טעים יותר כשאוכלים מול הים, זה כנראה אוניברסלי בכל מדינה.

מול המסעדה עומדים דקלים, וטרסה עם דשא מלאכותי, שמשיות וכסאות. מסעדת פירות ים אבל מבחוץ נראה כמו ריזורט. מסעדות החוף בקוריאה בשנים האחרונות משקיעות הרבה במראה החיצוני. פעם רוב המקומות נראו כמו דוכני דגים ישנים, אבל היום זה שונה לחלוטין.

זאת חזית הבניין. כשיוצאים לכיוון הטרסה — מול הפנים ים, וכסאות צבעוניים מסודרים — לא מעט אנשים ישבו כאן לפני או אחרי הארוחה והתבוננו בים.

הים כפי שהוא נראה בין הדקלים — במרחק הזה. ביום יפה רוצים לאכול בחוץ יותר מבפנים, נוף כזה. צולם בנייד אז האיכות קצת פחות, אבל האווירה של המקום מגיעה.

פירות ים בחוף הים בקוריאה — לא חייבים לנסוע רחוק

לאכול פירות ים בחוף הים בקוריאה — זה לא סתם למלא את הבטן. מולך אבלון חי מתפתל, שריר סקאלופ מזדהב לאט, שומן צ׳אדולבאגי מרחש על הנבטים — כל התהליך הזה הוא חלק מהארוחה. עוד לפני שמרימים מקלות אכילה, כל חמשת החושים כבר מלאים — זה, לדעתי, הקסם האמיתי של מסעדות פירות ים בחוף הים בקוריאה.

שוב אני אומר — זו לא המלצה על מסעדה ספציפית. לכל חוף שתלכו בקוריאה, מסעדות גריל צדפות כאלה תמצאו בקלות. האאונדה בבוסאן, יונגג׳ונגדו באינצ׳ון, גאנגנונג, פוהאנג, טונגיונג, יוסו, ג׳ג׳ו — איפה שיש ים, יש גם את זה. אם אתם מטיילים בקוריאה ועוברים ליד הים, תיכנסו לפחות למסעדה אחת עם שלט של גריל צדפות.

פרטי המסעדה שביקרנו בפוסט הזה

פוסט זה פורסם במקור ב-https://hi-jsb.blog.