קפה מול אגם בקוריאה: לייקהיל בנונסן

שעה מדייג׳ון, לחפש בית קפה עם נוף לאגם בטאפג׳ונגהו נונסן

כשמאי התחיל ומזג האוויר נהיה נעים יותר, ממש התחשק לי לצאת לאנשהו. אני די אוהב להסתובב בבתי קפה בקוריאה, ושמעתי שבאזור אגם טאפג׳ונגהו בנונסן יש בית קפה-מאפייה בשם לייקהיל, עם נוף לאגם. אמרתי לאשתי שנעשה סיבוב באוטו ונלך לאכול לחם, ולדברים כאלה היא תמיד אומרת כן בלי להתווכח.

במאי 2026 יצא לנו יום חופש באמצע השבוע, אז יצאנו מדייג׳ון ברכב. אשתי זרה והיא אוהבת לטייל בכל מיני פינות בקוריאה, אבל נונסן הייתה חדשה בשבילה. מדייג׳ון מגיעים בערך תוך שעה, אז זה מרחק קליל לטיול יום מחוץ לעיר. ידעתי שהקפה נמצא ליד גשר טאפג׳ונגהו התלוי, צמוד למלון, אבל את זה שהוא שופץ לאחרונה גיליתי רק כשהגענו. מבחוץ הבניין נראה כל כך נקי ומסודר שאשתי שאלה: ״זה לא נבנה עכשיו?״

אשתי נעצרה כבר בכניסה

ברגע שנכנסים, מבינים את הקטע. כל הקומה הראשונה כמעט כולה זכוכית פנורמית, ואגם טאפג׳ונגהו יחד עם הגשר התלוי נפתחים ממש מול העיניים. אשתי נעצרה בכניסה ולא זזה. אמרתי לה, ״באנו לאכול לחם, קודם תבחרי לחם״, והיא ענתה ״רגע, קודם תמונה״ וכבר שלפה את הטלפון. עוד לא הזמנו כלום, אבל אם מתחילים לצלם עוד לפני ההזמנה, כנראה שהנוף באמת עושה את העבודה.

בהתחלה נכנסתי במחשבה שזו סתם מאפייה, אבל בפנים הדבר הראשון שמשך את העין לא היה הלחם אלא הנוף לאגם. עדיין, אי אפשר לעמוד לנצח מול השולחנות רק בגלל הנוף. החלטנו שנחזור אליו אחר כך בנחת, ועברנו קודם לפינת המאפים.

בחירת הלחם כבר נהייתה משימה

כשעברנו לאזור הלחמים, הכמות הייתה לא צחוק. מקדימה היו לחמים ארוזים וקינוחים קטנים, ובוויטרינות הפנימיות עמדו בגטים, בייגלים, קרואסונים ועוגות, כולם מסודרים תחת תאורה חמה וזהובה. שמעתי שכאן אופה שעבד בעבר בסונגשימדאנג, המאפייה המפורסמת של דייג׳ון, וגם בין בתי קפה-מאפייה בקוריאה לא רואים כל יום תצוגה בסדר גודל כזה.

לחמים ארוזים למתנה ועוגות פאונד

כשנכנסים יותר פנימה אל הוויטרינה, יש אזור נפרד ללחמים ארוזים שמתאימים גם כמתנה. הייתה שם עוגת פאונד בשם סונגשים סונגוי פאונד, ולידה עוגת פאונד בטעם אגוז לוז וקפה. על הקסטלה תפוזים היה כתוב שזו קסטלה אורגנית עם מרמלדת תפוז מעל, ובראוני השוקולד הגיע עם עוגיות אוראו נעוצות מלמעלה, מה שגרם לאשתי להסתכל עליו לא מעט זמן.

לחם אחד באזור הזה עולה בסביבות 7,000 וון, בערך 5 דולר, אז ביחס למאפייה שכונתית זה כבר לא זול במיוחד. מצד שני, היה כתוב שהם משתמשים בקמח אורגני, אז נראה שהם כן משקיעים בחומרי הגלם. גם אשתי התלבטה לא מעט מול הלחמים הארוזים, אבל בסוף אמרה ״זה לא שנאכל את זה בבית״ והמשכנו הלאה.

לחמים קשים יותר עם שמות שכבר מצחיקים לבד

באזור הלחמים הקשים יותר, הדבר הראשון שבלט היה בגט מלח. היה כתוב שהוא עשוי עם חמאה צרפתית. לידו הופיעו לחמים עם שמות די חזקים, כמו מקל דיו ו״נעל גומי שחורה״. הלחמים עם בצק דיו קלמארי היו שחורים כל כך שאי אפשר היה לפספס אותם גם מרחוק.

״מקל הדיו״ הוא בריוש שנעשה מדיו קלמארי עם אגוזים מעל, אז המראה שלו קצת מחוספס וחזק. ״נעל הגומי השחורה״ היא לחם מבצק דיו עם קרם חלב מרוכז בפנים, והשם הזה מצחיק כי לקוריאנים הוא מיד מעלה תמונה מאוד ברורה בראש. דונאט האורז הדביק היה בסגנון לעיס עם שעועית אדומה שלמה וציפוי סוכר, ולחם קפה מוקה היה לחם מוקה בניחוח קפה, שגם מבחינת מחיר הרגיש יחסית נוח באזור הזה.

בייגל בצל ולחם שרק נראה כמו קלמארי

במדף הבא היו בייגל בצל, קרוק מסייה ולחם עם שם שקשה לשכוח: ״רק נראה כמו קלמארי״. בייגל הבצל תואר כבייגל אורגני עם הטעם המתקתק של בצל, והקרוק מסייה היה בסגנון טוסט צרפתי עם גבינה ותירס מעל.

הדבר שהכי תפס לי את העין היה הלחם שנקרא ״רק נראה כמו קלמארי״. זה לחם נקניק וגבינה מבצק דיו קלמארי, והיה בו משהו שובבי שמתאים לשם. יש מאפים שלא עובדים רק בגלל הטעם, אלא בגלל שהם פשוט גורמים לך לרצות לצלם אותם. בתי קפה-מאפייה בקוריאה נעשו ממש טובים בשמות יצירתיים, וגם כאן הרגש הזה עבד יפה.

מארטמיסיה ועוגת אורז ועד בזיליקום ועגבנייה

הלחם עם ארטמיסיה ועוגת אורז, שמבוסס על עשב אביבי עם ריח מאוד קוריאני, הגיע עם פרוסות שקדים מעל והרגיש די כבד בגודל. לידו היה לחם עגול עם גבינה מותכת, ולחם תפוחי האדמה עם נקניק היה מונח במגש נייר ורוד שגרם לו לבלוט. לחם הבזיליקום והעגבנייה, עם גבינת שמנת שמציצה מהחריצים, נראה הכי מגרה באזור הזה.

לחם הבטטה והבריוש הגיע עם ערימה יפה של פרוסות שקדים מעל. שאלתי את אשתי מה דעתה עליו, והיא ענתה: ״הכול נראה טעים, אבל הכול נראה טעים באותו אופן, אז אני כבר לא יודעת״. אחרי 3 שנים של אינספור בתי קפה בקוריאה, אני לגמרי מבין תגובה כזאת. רק עשינו סיבוב אחד סביב הוויטרינה וכבר הייתה תחושה שהמגש לא יספיק.

מלחמים קוריאניים ועד קינוחים מיוחדים

קצת יותר פנימה התחילו הלחמים בסגנון קוריאני. אנג באטר, צ׳ורוס, קרואסון שוקולד, קוואבעגי מאורז דביק ולחם שעועית אדומה מתוקה — דברים שרואים לא מעט בבתי קפה-מאפייה בקוריאה. אבל כאן כל פריט היה גדול, מסודר ונקי בתצוגה, כך שהיה קשה פשוט לעבור לידו.

האנג באטר בקופסת הנייר הוורודה, עם ממרח שעועית אדומה מתוקה וחמאה, נראה גם כמו משהו שיכול להתאים כמתנה קטנה. היו גם צ׳ורוס, ועל קרואסון השוקולד, שהיה מצופה שכבה עבה, היו תקועים שוקולד צ׳יפס. קוואבעגי הוא דונאט קוריאני מבצק מסובב ומטוגן; בגרסת האורז הדביק עם הסוכר הוא הרגיש כבד יותר מאלה שמוכרים בשווקים הישנים. בלחם השעועית האדומה ראו דרך החור במרכז קצת בצק צהבהב, והיה כתוב שהוא עשוי משעועית אדומה קוריאנית שלמה.

אחר כך הגיעו בגט שום, פאי אליגטור, מאנג׳ו ערמונים, טארט ביצים וסוגים של עוגות שוקולד. בשלב הזה כבר היו כל כך הרבה סוגי לחם שפשוט איבדתי תחושה של מה בכלל לבחור.

בגט השום היה פרוס וארוז בקופסה שקופה, וכמעט הרגשתי את ריח רוטב השום עוד לפני שטעמתי. פאי האליגטור, עם אגוזי מלך תקועים מעל שכבות בצק העלים, היה מחוספס מבחוץ בדיוק כמו שהשם מבטיח. מאנג׳ו ערמונים הוא מאפה קטן עם מילוי ערמונים, וטארט הביצים סומן כקינוח מיוחד של לייקהיל, קצת גדול יותר מטארט של מאפייה רגילה.

לחם בצורת פחם ולחם תפוח, מראה שגורם לבדוק שוב

הייתה שם טארט אגוזים מלא באגוזי מלך, ולידו שני סוגים של לחם בצורת יונטאן, לבנת פחם גלילית ששימשה פעם לחימום בקוריאה. הגרסה השחורה נקראה פחם שחור והכילה ארבעה סוגי גבינה, והגרסה הבהירה הכילה שמנת וממרח שעועית אדומה.

אפילו החורים היו עשויים כמו בפחם אמיתי, אז במבט ראשון אפשר לא להבין שזה בכלל לחם. זה מסוג הדברים שנהיים עוד יותר מצחיקים כשמסבירים אותם לזר. גם אשתי ראתה את זה ושאלה מיד: ״זה לחם?״

לידם היו לחם אגוזים, קרופל ולחם תפוח. לחם האגוזים היה מלא באגוזי מלך ומקדמיה, והקרופל נראה מבריק עם שכבות בצק ברורות. אבל מה שבאמת משך את העין היה לחם התפוח.

לחם התפוח ממש נראה כמו תפוח אמיתי: עטוף ברשת פרי אדומה, עם גבעול ועלים בקצה. היה כתוב שזה אחד הקינוחים המיוחדים של לייקהיל, עם גבינת שמנת וריבת תפוחים בפנים. גם אשתי עצרה מולו והסתכלה עליו לא מעט. הוא נראה יותר כמו קישוט מאשר לחם, מהסוג שכמעט חבל לאכול.

גם ויטרינת העוגות הגיעה בהרכב מלא

אחרי תצוגת הלחמים הגענו לאזור העוגות. היו רול קייקים, עוגות מוס בצורת פירות, עוגת גבינה, טירמיסו ועוגת קירש. הוויטרינה הייתה מלאה עד הסוף. אלה לא היו רק פרוסות עוגה; כל אחת הוצגה עם נוכחות משלה, כך שגם רק להסתכל היה חלק מהכיף.

עוגות המוס היו עשויות ממש בצורת הפרי. עוגת מוס התפוח הירוק ועוגת מוס התות האדום נראו כאילו הניחו שם פרי אמיתי. גם מוס האפרסק, עם הגרדיאנט האדום-צהוב, נראה ממש כמו אפרסק, ועוגת מוס השוקולד בצורת לב, עם הברק שלה, יצרה אווירה אחרת לגמרי.

עוגת הגבינה הניו יורקית תוארה כגרסה מסורתית ללא קמח, והטירמיסו הקלאסי היה מסודר בצפיפות בכלי זהוב. עוגת הקירש הייתה בסגנון היער השחור, עם שכבות קצפת בין שכבות עוגת שוקולד ותותים שלמים מעל. באזור העוגות, זו הייתה זו שתפסה לי הכי הרבה את העין.

יום חול, ועדיין אין חור אחד בוויטרינה

עברתי אחת אחת על תצוגת הלחמים ועל ויטרינת העוגות, ומתחת לקיר הלבנים הייתה כתובת בערך בסגנון ״אופים שמכינים אוכל נכון מחומרי גלם נקיים״. כמו המשפט הזה, גם הוויטרינה הייתה מלאה לגמרי בלי מקום ריק.

גם באמצע השבוע הם לא צמצמו את סוגי הלחם ולא השאירו מדפים חצי ריקים. יש מאפיות שאם מגיעים אליהן ביום חול, חצי מהוויטרינה כבר נעלמה וזה מרגיש כמו פספוס. כאן לא היה צריך לדאוג לזה. עכשיו, אחרי שראינו מספיק לחם, הגיע הזמן לעבור אל הנוף.

אגם טאפג׳ונגהו שנפתח מעבר לזכוכית

במקום הזה נראה שהתשלום על הלחם ועל המשקאות נפרד, וכדי לשבת באזור הקפה יש אווירה של הזמנת משקה אחד לכל אדם. אנחנו רק הסתכלנו הרבה זמן על הלחמים, ובאותו יום הזמנו משקאות וישבנו. דרך הזכוכית רואים את אגם טאפג׳ונגהו במבט אחד, עם הגשר מעל המים וההרים הירוקים שנערמים מאחור בשכבות.

כמעט לא הייתה רוח, אז פני המים היו רגועים כמו מראה. מקדימה נשתלו אורנים ומייפלים בצורה טבעית, כאילו הם ממסגרים את הנוף. הזכוכית עולה עד התקרה, כך שכמעט מכל מקום בפנים הנוף נמצא ממש מולך. לא ציפיתי לראות נוף כזה כשבאתי למאפייה. הסתובבתי בלא מעט בתי קפה בקוריאה, אבל נוף לאגם ברמה הזאת בהחלט נכנס לרשימה הקצרה.

טרסה שיושבים בה עם רוח אביבית

בחוץ היו גם מקומות ישיבה בטרסה, ואגם טאפג׳ונגהו נפרש ממש מול העיניים בלי מחסום שמסתיר. שולחנות וכיסאות מתכת שחורים היו מסודרים יפה, ובין האורנים והמייפלים ראו את האגם והגשר כמו שהם.

אביב וסתיו הם כנראה העונות הכי טובות לשבת בטרסה הזאת. כשמזג האוויר קריר, אפשר לצאת עם לחם וקפה ופשוט לשבת בנחת. בקיץ יהיה חם מדי, ובחורף קר מדי כדי להישאר בחוץ הרבה זמן. אם רוצים ליהנות מהטרסה כמו שצריך, עונות המעבר נראות הבחירה הכי נכונה.

עד הקומה השנייה, כמעט מכל מקום רואים את האגם

כשעולים לקומה השנייה, נפתח חלל ישיבה רחב. יש שולחנות עגולים, שולחנות מרובעים ומקומות ליד החלון, ובגלל שקיר אחד כולו זכוכית, רואים את טאפג׳ונגהו כמעט מכל פינה. רצפת העץ והכיסאות השחורים היו מסודרים יפה, והמרווח בין השולחנות היה נדיב, בלי התחושה שיושבים צמוד מדי לשולחן ליד.

כשהגענו כמעט לא היו לקוחות, אבל במהלך בערך שעה שישבנו שם נכנסו חמש-שש קבוצות. בגלל שזה היה יום חול, החלל הגדול הזה היה כמעט ריק, אבל בסוף שבוע אני לגמרי יכול לדמיין שכל המקומות מתמלאים.

בקומה הראשונה השולחנות ממוקמים ממש מול הזכוכית, כך שכאשר יושבים, אגם טאפג׳ונגהו מרגיש קרוב יותר. הדלת אל הטרסה הייתה פתוחה, והיו שם גם ספות וגם כיסאות, בסידור שנראה נוח לישיבה ארוכה.

מעבר לזכוכית רואים מיד את האגם והעצים, ובקומה הראשונה פני המים קרובים יותר מאשר בקומה השנייה, אז האגם מרגיש גדול יותר. ביום חול שקט, נראה לי שמקומות ליד החלון בקומה הראשונה או ליד הטרסה יהיו הכי מספקים.

פינת ישיבה על הרצפה שנראתה מתאימה למשפחות עם ילדים

בחלק הפנימי של הקומה השנייה הייתה גם פינת ישיבה על הרצפה. זה היה כמו משטח מוגבה שמורידים בו נעליים, עם שולחן עגול נמוך אחד. זה נראה מתאים למשפחות עם ילדים או למי שרוצה לשבת בצורה קצת יותר רגועה.

על הקיר היו שקעים ומתג שליטה, כך שנראה שאפשר גם להטעין טלפון. גם בבית קפה גדול עם הרבה מקומות ישיבה, פינה קטנה ושקטה כזאת יכולה להיות די שימושית לאורחים שמגיעים כמשפחה.

אפוגטו ואיינשפנר מול אגם טאפג׳ונגהו

לקחנו את המשקאות וישבנו במקום שממנו רואים את האגם. כשהרקע הוא טאפג׳ונגהו, כמעט כל תמונה יוצאת יפה. האפוגטו היה מנה של גלידה רכה שמוזגים עליה אספרסו, והאיינשפנר היה קפה חזק עם שכבה עבה של קרם מעל.

באפוגטו עדיין לא מזגנו את האספרסו, אז צורת הגלידה נשארה חדה וברורה. באיינשפנר שכבות הקפה והקרם היו מופרדות יפה. אשתי לקחה לגימה ואמרה שהיא אוהבת שהקרם עבה, ובאמת הכמות הייתה נדיבה. כשאוכלים ושותים לאט מול האגם, כבר כמעט לא משנה אם קוראים לזה מאפייה או בית קפה. פשוט היה רגוע.

רק מקומות עם נוף הרגישו כמו עשרים שולחנות

מסביב לאזור שבו שתינו היו הרבה מקומות עם אותו נוף. ממושבי בר מעוגלים ועד שולחנות זוגיים מול הזכוכית וספות, כולם פנו ישירות אל אגם טאפג׳ונגהו.

בדרך כלל בבתי קפה שמפורסמים בזכות הנוף יש שלושה-ארבעה מקומות טובים שרואים מהם אגם או ים, ואז מתחיל מאבק על שולחן. כאן הרגשתי שיש בערך עשרים שולחנות שרואים מהם את טאפג׳ונגהו בלי חסימה. ביום חול אפשר ממש לבחור איפה לשבת, אז כמעט אין סיבה להילחץ בגלל מקום עם נוף.

מה חשבתי בדרך חזרה

מבין בתי הקפה שביקרתי בהם בקוריאה, מאפיית לייקהיל הייתה באמת מקום מספק. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את טאפג׳ונגהו כל כך מקרוב דרך זכוכית פנורמית בתוך מאפייה, וגם העובדה שביום חול כל סוגי הלחם היו מלאים בוויטרינה בלי חוסרים הייתה מרשימה. מעוגות מוס ועד לחם בצורת פחם ולחם תפוח, היו להם פריטים מיוחדים וברורים, וגם ויטרינת העוגות הייתה כיף בפני עצמו.

הפעם אכלנו צהריים לא מזמן, אז לא קנינו לחם ורק שתינו משקאות. ועדיין, עצם זה ששתינו אפוגטו ואיינשפנר מול אגם טאפג׳ונגהו הרגיש שווה את המחיר. גם רציתי ללכת על הגשר התלוי, אבל אשתי הרגישה קצת לא טוב, אז הסתפקנו הפעם בלראות אותו מהקפה. בדרך חזרה באוטו היא אמרה שבפעם הבאה, כשהיא תרגיש טוב יותר, נחזור, נקנה גם לחם ונחצה את הגשר. חשבתי בדיוק אותו דבר.

אם צריך לבחור חיסרון, מחיר המשקאות בהחלט גבוה. אמריקנו עולה קרוב ל-7,000 וון, בערך 5 דולר, ומשקאות מיוחדים מגיעים לאזור 9,000 וון, כלומר בערך 6.20 דולר. אם מוסיפים גם לחם, קל לעבור 15,000 וון לאדם, בערך 10.50 דולר. גם ההגעה בתחבורה ציבורית לא הכי נוחה. מונית ממרכז העיר יכולה לצאת לא זולה, ואוטובוסים לא חסרים לגמרי, אבל אם מתחשבים בתדירות, הייתי ממליץ יותר למי שמגיע ברכב פרטי או ברכב שכור.

החניה משותפת עם המלון והיא די רחבה, כך שביום חול לא הייתה לנו בעיית מקום. עם זאת, בסופי שבוע או בחופשות קוריאניות היא עלולה להתמלא, אז עדיף להגיע מוקדם. אם אתם מחפשים בית קפה עם נוף לאגם לטיול רכב ליד דייג׳ון, שווה לעצור כאן כשמגיעים לאזור טאפג׳ונגהו בנונסן, במחוז צ׳ונגצ׳ונגנאם-דו.