אי גן קסום בדרום קוריאה
תוכן עניינים
ביקרתי בעצמי באואדו בוטניה (Oedo Botania) שבאי גֶּאוֹגֶ'ה עם אשתי.
כשכל הזמן עובדים, יש רגעים שפשוט רוצים לנוח באמת. גם אני ככה. לכן אני ואשתי משתדלים לצאת לטיולים באופן קבוע, אבל הבעיה היא שכבר היינו ביותר מדי מקומות. אז אמרנו לעצמנו, “הפעם נלך למקום חדש.” וככה עלה הרעיון של האי גאוג'ה (Geoje Island).
כשמסתכלים על מטיילים זרים שמגיעים לקוריאה, המסלולים שלהם די קבועים. אם זה סיאול (Seoul), אז מיאונגדונג (Myeongdong), גיונגבוקגונג (Gyeongbokgung), הונגדה (Hongdae). אם זה בוסאן (Busan), אז האונדֶה (Haeundae) וכפר התרבות גמצ'ון (Gamcheon Culture Village). אם זה ג'ג'ו (Jeju), אז סונגסאן אילצ'ולבונג (Seongsan Ilchulbong) וחוף היופג'ה (Hyeopjae Beach). לאחרונה גם גיונגג'ו (Gyeongju) וכפר ההאנוק של ג'אונג'ו (Jeonju Hanok Village) נהיו מוכרים יותר, ולכן גם לשם יותר אנשים נוסעים.
כמובן, כל אלה מקומות טובים. הם פופולריים מסיבה טובה.
אבל האמת היא שבקוריאה יש עדיין המון אתרי תיירות שזרים כמעט לא מכירים כמו שצריך. מקומות שקוריאנים נוסעים אליהם הרבה, אבל כמעט לא רואים עליהם בלוגים או סרטוני יוטיוב. רוב סיפורי הטיול בסוף חוזרים שוב ושוב על אותם מקומות ואותם מסלולים.
אז היום אני רוצה להציג מקום קצת אחר. אי קטן שצף בלב הים הדרומי מדרום לגאוג'ה — אואדו בוטניה (Oedo Botania). ולצידו חאגאומגאנג (Haegeumgang), שנקרא גם “קומגנגסאן שעל הים”. זה מקום שאפשר להרגיש בו את הטבע האמיתי של קוריאה, בלי להידחס בהמון.
נסענו ברכב פרטי, ועלינו על ספינת תיירים ממזח ווהיון (Wahyeon Port). עשינו הכול ברצף — מהשיט מול חאגאומגאנג ועד הירידה לאואדו. ריכזתי כאן הכול: השוואה בין 5 רציפים, עלויות, עונות מומלצות וטיפים שרק מי שהיה שם באמת יודע.
בואו נצא לדרך.
OEDO BOTANIA
מה זה אואדו בוטניה?
זה אי קטן בלב הים, אבל האי כולו הוא בעצם גן אחד גדול. ברגע שיורדים מהספינה, יוצא מהפה לבד: “רגע, זה באמת קוריאה?”
הנוף מרגיש כאילו העבירו לכאן חתיכה שלמה מאיזשהו חוף ים־תיכוני. עצי דקל, קקטוסים, פרחים טרופיים בלי סוף, פסלים לבנים, ומאחוריהם ים דרומי כחול עמוק שנמשך עד האופק.
זה גן פרטי שזוג אחד טיפח במשך יותר מ־50 שנה. אם עולים לתצפית שבפסגת האי, הגבול בין הים לשמיים כמעט נעלם, וביום ממש צלול אומרים שאפשר אפילו לראות את האי היפני צושימה.
HAEGEUMGANG
ומה זה חאגאומגאנג?
פירוש השם הוא בערך “קומגנגסאן שעל הים”, והוא באמת עומד בציפיות.
זה אזור של מצוקי סלע דרמטיים שנחצבו במשך עשרות אלפי שנים על ידי רוח וגלים, ומתרוממים עשרות מטרים מעל הים. במיוחד מפורסמת “מערת הצלב”, חור בצורת צלב בלב הסלע, וברגע שהספינה עוברת לידו פשוט נשארים עם פה פתוח.
לא צריך להגיע לשם בנפרד. כשעולים על ספינת התיירים לאואדו, קודם עושים סיור ימי מול חאגאומגאנג ורק אחר כך יורדים לאי, כך שנהנים משני המקומות במכה אחת.
ממזח ווהיון עד אואדו: מה צריך לדעת לפני היציאה
היום יוצאים לדרך מווהיון שבאי גאוג'ה. תזכרו את השם הזה: ווהיון. יש כמה רציפים שונים שמהם אפשר לקחת ספינת תיירים לאואדו בוטניה, ואני בחרתי דווקא בזה. האמת היא שכבר הגעתי דרך ווהיון פעם בעבר, כשהצטרפתי לחבילת טיול מאורגנת, והחוויה אז הייתה טובה, אז חזרתי שוב לאותו מקום. רואים על הספינה את הכתובת oedorang.com, נכון? על הספינה הזאת עולים כדי להגיע אל האי שנמצא ממש באמצע הים.
אגב, הגעתי בערך שעה לפני זמן ההפלגה, והחניה הייתה כמעט ריקה. בגלל שחוף ווהיון ממש מול הרציף, היה ממש נוח להעביר את זמן ההמתנה בטיול קצר ליד הים.
בסך הכול יש בגאוג'ה 5 נמלים שמהם יוצאות ספינות תיירים לאואדו ולחאגאומגאנג. בכל רציף השעות, המחירים והמסלולים קצת שונים, אז כדאי לבחור את מה שהכי מתאים לכם.
רציף ג'אנגסונגפו
זה הרציף הגדול ביותר. יש בו חניה רחבה וספינות גדולות, ולכן גם קבוצות תיירים משתמשות בו הרבה. יש מסביב הרבה מלונות ומסעדות, כך שהגישה נוחה, אבל גם בהתאם יש יותר עומס ואנשים.
רציף ג'יספו
המסלול שכולל גם סיור ימי עד למערת הצלב של חאגאומגאנג נחשב כאן לפופולרי במיוחד. לפי הרבה ביקורות, הספינות כאן גדולות ונקיות, אבל מצד שני זמן ההמתנה לעלייה יכול להיות מעט ארוך.
רציף ווהיון ← זה המקום שממנו אני עליתי היום!
אומרים שזו אותה ספינה שבה משתמשים גם עובדי אואדו בוטניה ביום־יום, ולכן יש לה מוניטין טוב מבחינת יציבות ובטיחות. ממש מול הרציף נמצא חוף ווהיון, כך שאפשר לטייל על החוף לפני או אחרי השיט, והחניה מרווחת, מה שהופך את זה לנוח במיוחד למי שמטייל ברכב פרטי.
רציף גוז'ורה
זה הרציף הקרוב ביותר לאואדו. ההפלגה ממנו נמשכת בערך 10 דקות בלבד. יש חניה חינם רחבה, וממש לידו יש מסעדה מפורסמת של קלגוקסו עם פירות ים, כך שנוח מאוד לאכול ומשם לעלות ישר לספינה. למי שחושש ממחלת ים, זמן השיט הקצר הופך את המקום הזה להמלצה טובה במיוחד.
רציף דוג'אנגפו (חאגאומגאנג)
זה הרציף הקרוב ביותר לאטרקציות פופולריות בגאוג'ה כמו גבעת הרוח ושינסונדֶה. אפשר לעשות את אואדו וחאגאומגאנג, לרדת, ומשם להמשיך ברגל כמעט ישר לגבעת הרוח, כך שזה נוח מאוד למי שרוצה לבנות מסלול מלא ליום אחד.
ככה נראה מבפנים השיט שיוצא מווהיון. המושבים הכחולים מסודרים בשורות משני הצדדים, ובפועל הכול נראה נקי ומרווח יותר ממה שציפיתי. התחושה די מזכירה מושבים של מטוס, כך שאפשר לשבת בנוחות. יש חלונות גדולים משני הצדדים, ולכן גם בישיבה רואים את הים היטב, ועל התקרה מותקנים מסכים שבהם מקרינים מידע על המסלול וגם סרטוני הסבר על האתרים. ההפלגה לאואדו אורכת בערך 20–30 דקות, אבל כשמסתכלים על הים הזמן עובר ממש מהר.
מה ממש חייבים לדעת לפני העלייה לספינה
חובה להביא תעודה מזהה. למבוגרים צריך תעודת זהות, רישיון נהיגה או דרכון. לילדים צריך לפחות כרטיס ביטוח רפואי או צילום של מסמך משפחתי.
המחיר מורכב מכרטיס שיט + דמי כניסה לאואדו. מחיר השיט משתנה מעט בין רציפים, ודמי הכניסה לאואדו הם כ־$8 למבוגר ומשולמים בנפרד בקופה. אם מזמינים מראש באינטרנט, לפעמים אפשר לקבל הנחה.
תגיעו לפחות 30 דקות לפני ההפלגה. אם מאחרים, באמת אפשר לפספס את הספינה. וגם לא תמיד מקבלים החזר.
אסור להכניס אוכל מבחוץ. גם מים צריך לקנות בתוך האי. יש בתי קפה באואדו, אבל תתכוננו למחירי אתר תיירות.
אפשר לקנות כדור נגד מחלת ים בקופה בכ־$1. אני אישית לא סובל ממחלת ים אז הסתדרתי, אבל אם אתם רגישים, עדיף לקחת מראש. ואם יוצאים לסיפון ומקבלים רוח בפנים, זה מרגיש הרבה יותר טוב.
סיור ימי בחאגאומגאנג, “קומגנגסאן שעל הים”
אחרי שהספינה יוצאת, אפשר לעלות ככה לסיפון. המסלול שיוצא מווהיון עושה קודם סיבוב באזור חאגאומגאנג לסיור ימי, ורק אחר כך ממשיך לאואדו. התחושה לעמוד ככה בלב הים עם הרוח בפנים ממש טובה. מרחוק רואים שכבות של הרים ואיים, והשחפים עפים יחד עם הספינה. היו אנשים שהביאו חטיף שרימפס וזרקו לשחפים, ואפשר גם לקנות שקית אחת בתוך הספינה בכ־$1.50.
באותו יום הים היה יחסית שקט. אמרו לי שבימים עם גלים גבוהים יכול להיות קשה לעמוד על הסיפון. ראיתי גם ביקורות שלפעמים בימים כאלה אנשים פשוט צופים דרך החלונות מבפנים.
כשהספינה מתקרבת לחאגאומגאנג, פתאום מופיעים מול העיניים מצוקים עצומים כאלה. גם בתמונה זה מרשים, אבל במציאות קנה המידה פשוט אחר לגמרי. אלה סלעים שנחצבו על ידי גלים ורוח במשך עשרות אלפי שנים, ועולים עשרות מטרים מעל הים, ובין החריצים צומחים עצי אורן. הספינה מתקרבת ממש עד סמוך למצוק, כך שאפשר לראות את המראה העצום הזה של חאגאומגאנג ממש מקרוב.
אם להיות כנה, זו הייתה הפעם השלישית שלי בחאגאומגאנג, אז לא ממש יצא לי “וואו!” בקול. אבל למי שמגיע בפעם הראשונה, זה כנראה אחרת לגמרי. ברגע שכל האנשים על הסיפון מרימים מצלמות בבת אחת, מבינים למה קוראים למקום הזה “קומגנגסאן שעל הים”. הקפטן גם מסביר ברמקול את השמות והאגדות של הסלעים, ויש לו טון כזה שנשאר באוזן.
זהו סלע האריה המפורסם של חאגאומגאנג. אם מסתכלים על הסלע הנפרד משמאל, הוא באמת נראה כמו אריה שפוער את פיו ומביט אל הים. רואים את זה? ברגע שמישהו מצביע על זה, אי אפשר כבר לא לראות.
פעם, לפי מה שסיפרו, ספינות התיירים היו נכנסות גם לתוך מערת הצלב ויוצאות ממנה, אבל היום זה כבר לא קורה מסיבות בטיחות. נראה לי שסירות קטנות כן נכנסות, אבל זה כנראה מוצר נפרד.
ירידה לאואדו בוטניה: כל האי הרגיש כמו גן אחד ענק
אחרי שמסיימים את הסיור הימי בחאגאומגאנג, סוף סוף מגיעים לאואדו. ברגע שיורדים מהספינה, מקבל אתכם שלט שכתוב עליו “ברוכים הבאים Welcome to OEDO BOTANIA”.
אל תאבדו את התג בשום פנים ואופן
כשיורדים מהספינה מקבלים תג. עליו רשום פרטי הספינה שבה הגעתם. אחרי שמסיימים את הסיור באואדו, צריך להחזיר את התג ולעלות בחזרה על אותה הספינה בדיוק. אם בטעות תעלו על ספינה אחרת, תמצאו את עצמכם יורדים בנמל אחר לגמרי ולא במקום שממנו יצאתם.
יש הרי 5 רציפים שונים בגאוג'ה. אם תעלו על ספינה לא נכונה, אתם עלולים לרדת בנמל שנמצא רחוק מאוד מהמקום שבו החניתם את הרכב. אולי נשמע שאפשר פשוט לקחת “ספינה אחרת אחר כך”, אבל לא. יש לכם בערך שעתיים לסיים את הסיור, ואז חייבים לחזור על אותה הספינה.
אם עולים מהרציף, רואים כזה שער לבן מקושת. מכאן בעצם מתחיל הטיול הרציני בתוך אואדו בוטניה, וכמו שאפשר לראות — זו עלייה. האי עצמו לא גדול, אבל כולו בנוי כמו גבעה, ולכן יש לא מעט עליות ומדרגות.
לי זה היה בסדר, אבל אשתי כבר התחילה להרגיש את זה בדרך למעלה.
שיחה כנה על כושר גופני ולבוש
למי שמתקשה בהליכה, למבוגרים מאוד, או למי שצריך לדחוף עגלה — הביקור כאן עלול להיות לא פשוט. אין מעליות או רמפות נוחות. יש ספסלים לאורך הדרך, אז אפשר לעצור ולנוח, אבל בגדול מדובר על לעלות ולרדת גבעה במשך כשעתיים.
נעלי ספורט הן חובה. כפכפים או עקבים — פשוט לא. יש הרבה אבנים ומדרגות. ומי שמגיע בקיץ, באמת כדאי להביא שמשייה, כובע או מאוורר יד. יש פחות צל ממה שנדמה, ובקיץ אפשר ממש להיצלות שם. גם מים אי אפשר להכניס מראש, אז עדיף להביא קצת מזומן. יש באי מכונות אוטומטיות, אבל לא תמיד אפשר לשלם בהן בכרטיס.
העונה הכי טובה היא אביב או סתיו. באביב הפריחה פשוט מטורפת, ובסתיו העלים הצבעוניים משתלבים עם עצי הדקל בצורה ממש מיוחדת. קיץ… בכנות, זה קרב מול החום. חורף פחות מומלץ מאביב או סתיו.
אחרי שעולים רק קצת, נפתח מיד הנוף הזה. אם מסתובבים לאחור, רואים את הספינה שעליה הרגע הגעתם, ומעבר לה את רכס ההרים של האי גאוג'ה שנמשך לאורך הים. אפשר גם לראות את שובר הגלים ואת “מגדלור המשאלות” מתחת למעקה הלבן. זה עדיין רק אזור הכניסה, וכבר הנוף ברמה כזאת.
פתאום תוך כדי העלייה הופיע הדבר הזה. פסל דינוזאור ענק מגולף מעץ, ובגודל לא הגיוני בכלל. נראה לי שהוא היה כמה וכמה פעמים יותר גבוה ממני. כל מי שעובר שם פשוט נעצר. גם אני עמדתי שם די הרבה זמן, שיניתי זוויות וצילמתי מכל כיוון. דווקא בגלל שהיה יום מעונן, הירוק בתמונה יצא אפילו יותר עמוק.
הנוף הזה, עם עצי הדקל שמטפסים לאורך המדרון… בכנות, לרגע הרגשתי כאילו אני בכלל בדרום־מזרח אסיה. אמרו לי שבגלל שאואדו הוא אי קטן בלב הים, האקלים בו חמים יותר מהיבשת, ולכן עצי דקל וצמחים סובטרופיים גדלים פה כל כך טוב. בקוריאה כמעט לא ראיתי נוף כזה חוץ מג'ג'ו, אבל אואדו שונה גם ממנה. אולי זה בגלל שהאי קטן והצמחייה כל כך צפופה. הייתה תחושה של ללכת בתוך ג'ונגל.
לצד הדרך היו המון נרקיסים בפריחה. מקרוב הם נראים אפילו יותר יפה. מצאתי את עצמי שוב ושוב מתכופף כדי לצלם. אומרים שאואדו בוטניה מפורסם בזה שתמיד יש בו פריחה כל השנה, וכשהגעתי לשם הבנתי שזה לא סתם משפט שיווקי. אני הגעתי באביב והנרקיסים היו בשיא, ובקיץ לפי מה שסיפרו פורחות הידראנג'אות, בסתיו לנטנה ובוש סייג', ובחורף קמליות.
השביל הזה היה באמת מעולה. אישית, זה היה הקטע שהכי נשאר לי בזיכרון מכל אואדו בוטניה. הכול ירוק מסביב, וההליכה באמצע הרגישה כמו סצנה מסרט. מצד ימין שורה של פרחים צהובים, ומעל הראש עצי דקל שכמעט מכסים את השמיים.
אבל יש פה בעיה אחת. באיזשהו שלב פשוט אי אפשר להתקדם, כי בכל צעד בא לך לצלם. ולא רק לי זה קרה. גם כל האנשים לפניי עשו אותו דבר. עוצרים, מצלמים, עוד כמה צעדים, עוצרים שוב. אני הגעתי ביום חול ובעונה פחות עמוסה, אז עוד היה יחסית רגוע, אבל בשבתות או בחגים, כשאנשים מגיעים מכל הרציפים בבת אחת, בטח נהיה כאן ממש צפוף. אם אפשר — תבואו ביום חול. באמת.
ברגע שראיתי את העץ הזה, ישר אמרתי לעצמי: “פה חייבים להצטלם.” זה עץ ענק שנסדק בדיוק לשניים, ובאמצע נוצר מקום שבו אדם אחד יכול לעמוד בצורה מושלמת. אם מצטלמים שם, יוצא כאילו העץ מחבק אותך. היו אנשים שחיכו בתור בשביל התמונה הזאת. אל תדלגו על המקום הזה.
מהצד השני של אותו עץ, הנוף נראה ככה. מלפנים יש שורות של ניצנים עגולים, ובשני הצדדים עומדים יחד עץ שלכת אדום ועצי דקל. שלכת ודקל באותו פריים? זה נשמע קצת מוזר, נכון? אבל באואדו זה מרגיש טבעי לגמרי. השילוב בין צמחים מאזור ממוזג לצמחים סובטרופיים באותו מקום הוא אחת הקסמות הכי מיוחדות של האי הזה.
זהו גן הקקטוסים. פתאום האווירה משתנה לגמרי. לפני רגע הלכת בתוך ג'ונגל ירוק, ופתאום אתה מוקף חול וקקטוסים, כאילו הגעת לאיזשהו מקום במקסיקו. בגלל שהאווירה משתנה כל הזמן בתוך אותו אי קטן, אין שום רגע משעמם.
כשממשיכים לעלות לאורך שביל האבן, רואים משני הצדדים עצים ירוקים מעוצבים בצורה עגולה, עלי שלכת אדומים ופסלים לבנים שמשתלבים יחד. באותו יום גם העננים היו יפים במיוחד, אז הכול נראה ממש כמו ציור.
טיפ לתזמון בשביל תמונות מושלמות
אם מגיעים בשעות עמוסות, די קשה להצטלם בשבילים האלה. הכי טוב לעלות על הספינה הראשונה של הבוקר. כשהמקום עדיין ריק, יש תחושה כאילו כל האי שייך רק לכם. לפי הרבה ביקורות, בשבתות ובחגים יש עומס כבד בכל שעה, ולכן יום חול בעונה שקטה הוא פשוט הזמן הכי טוב להגיע.
מגן ונוס ועד התצפית העליונה, ואז הדרך חזרה למטה
והנה סוף סוף הוא הופיע — גן ונוס (Venus Garden). השיא של אואדו בוטניה.
עמודים לבנים מסודרים בחצי עיגול, וביניהם עומדים פסלים. משמאל יש מזרקה. אמרו שזה עוצב בהשראת הגנים האחוריים של ארמון בקינגהאם. המקום שופץ מחדש ב־2020, והתחזוקה שלו הייתה באמת ברמה גבוהה.
כשראיתי את זה בפעם הראשונה, זה הרגיש קצת כמו מקדש יווני וקצת כמו גן של ארמון איטלקי. אבל אם מסתובבים, רואים מאחור את הים הדרומי של קוריאה. מצד אחד אירופה, מצד שני הים הקוריאני. השילוב הזה ממש מיוחד.
ככה נראה גן ונוס מלמעלה. בתוך הערוגות יצרו דוגמאות מפרחים צהובים, ושבילי הליכה נמשכים לאורך המעקה הלבן. מה שהכי עבר לי בראש כשעמדתי שם היה: באמת אדם פרטי בנה את כל זה? אומרים שהמקום הזה היה פעם מגרש של בית ספר יסודי קטן, והפכו אותו לזה. הרגשתי ש־50 שנות עבודה פשוט נוכחות בפריים אחד.
וככה נראה גן ונוס מהצד השני. זה אותו מקום, אבל הזווית משנה הכול. אז הנה טיפ קטן: אל תעברו בו רק מצד אחד. הרבה אנשים הולכים רק בשביל אחד וממשיכים הלאה, אבל הנוף מהצד הנגדי שונה לגמרי וחבל לפספס אותו.
מקרוב מגלים עוד פרטים כאלה. בתוך גדרות הפרחים הצהובים יש דוגמאות מחצץ, וכל אחת שונה קצת מהשנייה. שווה להוריד את קצב ההליכה, להסתכל נמוך ולשים לב לפרטים. אם רק חולפים מהר, קל לפספס את כל זה. אפילו ראיתי גננים מסתובבים שם כל הזמן ומתחזקים הכול.
אחרי גן ונוס, כשעולים עוד קצת, מגיעים למקום כזה. יש שם שלושה פסלים לבנים שמחזיקים ידיים כאילו הם רוקדים במעגל, ומאחוריהם ערוגות מדורגות של פרחים צהובים, סגולים ודשא ירוק. בדיוק בשלב הזה מזג האוויר התחיל להתבהר. אואדו ביום מעונן ואואדו ביום בהיר הרגישו כמו שני מקומות שונים לגמרי.
ראיתי שער מתכת לבן מקושת ותהיתי מה יש בפנים, אז נכנסתי. זה מין גן עשבי תיבול קטן, וכמעט אף אחד לא נכנס אליו. רוב האנשים פשוט ממשיכים בשביל הראשי. אבל אם נכנסים לכאן, פתאום נהיה שקט, והאור שחודר בין העלים הירוקים פשוט יפהפה. אם יש לכם קצת זמן, ממש שווה להיכנס גם לשבילים הקטנים האלה.
זו התמונה שאני הכי אוהב מכל מה שצילמתי באואדו. מתחת לעץ שלכת אדום יש שטיח של פרחים צהובים, ומאחור עולים בשכבות עצים ירוקים שגזומים בצורת ספירלה. אדום, צהוב, ירוק וסגול — הכול בפריים אחד. לא עשיתי עריכה. ובאמת, במציאות זה היה לפחות פי עשרה יותר חזק מאשר דרך המצלמה.
אני לא יודע בכלל איך קוראים לפרחים האלה, אבל צהוב, סגול וכתום היו מעורבבים יחד ופשוט פרחו באופן שנראה כאילו הם מסדרים את עצמם לבד בצורה יפה. זה גם הזכיר לי שיש אנשים שמתחזקים גן כזה בגודל כזה כל יום. בכנות, זה הרשים אותי מאוד.
כשעולים עוד קצת למעלה, כל האי נפרש מתחת. רואים למטה את העמודים הלבנים של גן ונוס, מעבר להם את הים, ואז את רכס ההרים של גאוג'ה. מקדימה פרחו אזליאות ורודות, ויצרו מסגרת טבעית לנוף.
עמדתי שם כמה דקות טובות. עליתי כדי לצלם, אבל באיזשהו שלב פשוט הורדתי את המצלמה ורק הסתכלתי. גם אשתי עמדה לידי בשקט. אלה בדיוק הרגעים שנשארים באמת מהטיול, לא?
הגענו סוף סוף לתצפית העליונה. זה המקום הכי גבוה באואדו בוטניה. יש שם גם משקפת, ואפשר להישען על המעקה ולהביט על הים. היה לי חם מהעלייה, אבל בדיוק נשבה שם רוח טובה, וזה הרגיש מעולה. רואים מרחוק איים קטנים מפוזרים בים, ואומרים שביום צלול ממש אפשר לראות עד צושימה ביפן. באותו יום זה לא קרה, אבל גם ככה זה היה יותר ממספיק.
ליד התצפית האזליאות היו בשיא. ורוד בהיר עם נקודות ורודות כהות — מקרוב זה נראה ממש עדין. אני בדרך כלל לא אחד שמצלם פרחים, אבל רק שם צילמתי משהו כמו עשר תמונות.
אם מסתכלים מהתצפית לצד השני, זהו הצד המזרחי של אואדו. כאן לא מדובר בגן מטופח אלא בטבע כפי שהוא. גלים מתנפצים אל בסיס המצוק, וסלעים קטנים מבצבצים מקצות הסלע. זה מדהים לחשוב שבאותו אי קטן, צד אחד הוא גן אירופי מסודר והצד השני הוא מצוק פראי וטבעי. דווקא הניגוד הזה הוא מה שהופך את אואדו לכל כך מיוחדת בעיניי.
ועכשיו הגיע הזמן לרדת חזרה. מלמעלה הכול נכנס לפריים אחד: משמאל העמודים הלבנים של גן ונוס, באמצע העצים המעוגלים, מימין הגן המדורג, ומאחור כל הים ורכס ההרים של גאוג'ה. גם עכשיו זה עדיין מרגיש לי כמעט לא אמיתי שכל זה נמצא בתוך אי קטן אחד. בדרך למעלה היה לי קצת קשה, אבל ברגע שרואים את הנוף הזה — הכול נסלח.
בדרך למטה רואים בניין עם גג רעפים כתום. איך שהוא מציץ מבין הגפנים הירוקות, זה מזכיר כמעט כפר חוף ים־תיכוני. והנוף בירידה שוב שונה מהנוף בעלייה. בעלייה מתמקדים בגן, ובירידה פתאום קולטים יותר את הים ואת כל האי כמכלול.
כשהגענו שוב לכיוון הרציף, כל הספינות כבר היו בתנועה. אחת בדיוק הורידה נוסעים, ואחרת חיכתה בים. כל אחת מהן הגיעה מנמל אחר. כאן בדיוק מבינים למה התג שדיברתי עליו קודם כל כך חשוב. מתוך כל הספינות האלה צריך לזהות את זו שהגעתם בה ולחזור דווקא איתה.
“להתראות. Good bye!” כשהגענו, השלט כתב “ברוכים הבאים”, וכשעוזבים הוא מתחלף לזה. משום מה, כשראיתי אותו, זה עשה לי קצת צביטה בלב.
לא האמנתי ששעתיים יעברו כל כך מהר. בכנות, בהתחלה חשבתי שמדובר באי קטן ואספיק לראות הכול די מהר. אבל בפועל הזמן ממש לא הספיק. היו עוד שבילים קטנים שלא הספקתי להיכנס אליהם, וגם ממש רציתי לשבת קצת בבית קפה ולהסתכל על הים. אגב, בתוך אואדו בוטניה יש שני בתי קפה. אחד הוא קפה Venus Garden שנמצא בערך באמצע, והשני קרוב לפסגה ונקרא “Oh! Beautiful”. אמרו שהמנות המזוהות איתו הן פטבינגסו וקפה דאץ', ושהנוף ממנו ממש יפה. אני פשוט הייתי קצר בזמן ולא הצלחתי להיכנס. בפעם הבאה אני לגמרי מתכנן לשבת שם.
העונה הכי מומלצת
האביב (מרץ–מאי) והסתיו (ספטמבר–נובמבר) הם הכי טובים. באביב הנרקיסים, הצבעונים והאזליאות בשיאם, ובסתיו השלכת משתלבת עם עצי הדקל ויוצרת מראה מאוד מיוחד. בקיץ, בכנות, פשוט נמסים שם. בלי שמשייה, מאוורר יד ובקבוק מים קרים — זה קשה. בחורף יש פחות פריחה, ולכן הוא פחות מרשים לעומת אביב וסתיו.
ימים מומלצים
יום חול בעונה רגועה הוא הזמן האידיאלי. אני הגעתי ביום חול, והיה סביר מבחינת כמות אנשים. בשבתות ובחגים, כשאנשים זורמים מכל חמשת הרציפים, זה כנראה נהיה ממש עמוס. קשה יותר לצלם, ואפשר למצוא את עצמך נדחק בין אנשים בשבילים הצרים.
עלות
כדי להגיע צריך לשלם גם על השיט וגם על הכניסה לאואדו. מחיר השיט משתנה בין רציפים ונע בערך סביב $11–$16 למבוגר, ודמי הכניסה לאואדו הם כ־$8 למבוגר. אם מזמינים מראש באינטרנט, לעיתים קרובות יש הנחות, אז שווה לבדוק מראש. ואם קונים קפה או נשנושים בתוך האי, יש לקחת בחשבון הוצאה נוספת. כדאי להביא מזומן.
משך הזמן
אם מחשבים את זמן ההפלגה, הסיור הימי בחאגאומגאנג, שעתיים של ביקור חופשי באואדו והחזרה — צריך לקחת בחשבון בערך 3–4 שעות הלוך ושוב. ואם מוסיפים לזה חניה, קופה והמתנה, בפועל זה חצי יום שלם.
דברים שחשוב לשים לב אליהם
כל שטח אואדו בוטניה הוא אזור ללא עישון וללא אלכוהול. אסור להיכנס לערוגות בשביל תמונות, ואסור לקחת צמחים או אבנים — על זה יכולים גם להוציא אתכם מהמקום. גם הכנסת אוכל מבחוץ אסורה. חיות מחמד גם לא מורשות להיכנס.
מקום שבאמת בא לחזור אליו
בספינה בדרך חזרה שאלתי את אשתי: “בא לך לחזור לכאן שוב?” התשובה שלה יצאה מיד: “בוא נחזור באביב, כשהפרחים יהיו עוד יותר בשיא.” וגם אני חשבתי בדיוק אותו דבר. אם שעתיים הרגישו קצרות מדי, כנראה שזה פשוט אומר שהיה ממש טוב.
אם כבר הגעתם עד גאוג'ה ולא תבקרו באואדו בוטניה, בכנות, זה קצת פספוס. זה אולי נראה קצת מסורבל שצריך לקחת ספינה כדי להיכנס, אבל בפועל דווקא הדבר הזה עושה את המקום למיוחד יותר. אולי בגלל שלא מגיעים אליו כל כך בקלות, ברגע שמגיעים — ההתרגשות גדולה יותר.
בפעם הבאה אני רוצה לשבת שם עם קפה, להסתכל קצת יותר על הים, להיכנס לשבילים הקטנים שלא הספקתי, ופשוט ללכת בקצב יותר נינוח.
שאלות נפוצות (FAQ)
Q. כמה עולה הכניסה לאואדו בוטניה?▼
דמי הכניסה לאואדו הם כ־$8 למבוגר, כ־$6 לתלמידי חטיבה ותיכון, וכ־$4 לילדים מגיל 25 חודשים ועד בית ספר יסודי. מחיר השיט משולם בנפרד, והוא משתנה לפי הרציף. בדרך כלל מחיר השיט למבוגר נע סביב $11–$16. אם מזמינים מראש באינטרנט, לפעמים יש הנחות, אז כדאי לבדוק מראש.
Q. מאיפה עולים על הספינה לאואדו?▼
באי גאוג'ה יש 5 רציפים: ג'אנגסונגפו, ג'יספו, ווהיון, גוז'ורה ודוג'אנגפו (חאגאומגאנג). בכל רציף יש שעות ומחירים קצת שונים, לכן חשוב לבדוק מראש. אם אתם חוששים ממחלת ים, גוז'ורה הוא רציף טוב במיוחד כי משם ההפלגה לאואדו נמשכת בערך 10 דקות בלבד.
Q. כמה זמן נמשך הביקור באואדו בוטניה?▼
הזמן החופשי בתוך האי הוא בערך שעתיים. אם מוסיפים לזה את זמן ההפלגה, הסיור הימי בחאגאומגאנג והחזרה, מדובר בערך על 3–4 שעות הלוך ושוב. ואם כוללים גם חניה, קופה והמתנה, כדאי להקדיש לזה חצי יום.
Q. מה העונה הכי טובה להגיע לאואדו בוטניה?▼
האביב (מרץ–מאי) והסתיו (ספטמבר–נובמבר) הם העונות הכי טובות. באביב יש שיא פריחה של נרקיסים, צבעונים ואזליאות, ובסתיו השלכת משתלבת עם עצי הדקל ויוצרת מראה ממש מיוחד. הקיץ חם ולח מאוד ודורש יותר כוחות, ובחורף יש פחות פריחה ולכן החוויה בדרך כלל פחות עשירה מאביב או סתיו.
Q. האם מותר להכניס אוכל לאואדו בוטניה?▼
אסור להכניס אוכל מבחוץ. בתוך האי יש שני בתי קפה וגם דוכני נשנושים. מוכרים שם קפה דאץ', פטבינגסו, גלידה, אודון ועוד כמה דברים קלים. רק קחו בחשבון שמדובר במחירי אתר תיירות, ובחלק מהמכונות האוטומטיות לא תמיד אפשר לשלם בכרטיס, אז עדיף להביא מזומן.
Q. אני סובל ממחלת ים. זה בעייתי?▼
זה תלוי במצב הים, אבל בדרך כלל הים הדרומי יחסית רגוע והגלים לא קיצוניים. בכל זאת, אם אתם חוששים, אפשר לקנות כדור נגד מחלת ים בקופת הספינה בכ־$1. אם יושבים כל הזמן בפנים, עלול להיות קצת לא נעים, אבל אם עולים לסיפון ונושמים אוויר, התחושה בדרך כלל משתפרת. למי שממש רגיש, אפשר גם לבחור ברציף גוז'ורה שממנו ההפלגה נמשכת רק כ־10 דקות.
Q. אפשר לטייל עם עגלה או כיסא גלגלים?▼
בכנות, זה די קשה. האי כולו בנוי כמו גבעה, עם הרבה עליות ומדרגות, ואין בו מעליות או רמפות מסודרות. אם יש לכם קושי בניידות או שאתם צריכים להסתובב עם עגלה, מאוד חשוב לקחת את זה בחשבון לפני שמגיעים.
הפוסט הזה פורסם במקור ב־https://hi-jsb.blog.